ארוחת בוקר מאוחרת | סיפור על הלא צפוי

פעם הלכו כמה מחסידי רוז'ין בדרכם חזרה מהרבי, והתארחו באכסניא של יהודי אחד, וראו שבעל-האכסניא מתפלל את תפילת שחרית מאוחר מאוד, ומסיים תפילתו בצהרים.

שאלו אותו החסידים: "מה זה, למה אתה לא מתפלל מוקדם בבקר?" ענה להם: "שמעתי שיש צדיק ששמו רבי ישראל מרוז'ין, וגם הוא מתפלל באיחור גדול, וכמו שהוא, כך גם אני".

אמרו לו החסידים "דע לך, אנחנו חסידים שלו".

פתח היהודי, וסיפר להם משל, שבגללו תפילתו כל כך מאוחרת:

היו להם זוג, איש ואשה, שחיו באהבה ואחוה אחד עם השני, וכך היה מנהגם, שבכל יום הכינה האשה לבעלה ארוחת בקר של לחם וחמיצה ['בורשט', ביידיש], בשעה קבועה.

יום אחד הגיע הבעל למטבח בשעה היעודה לארוחת הבקר, וראה שאשתו לא הכינה לא כלום. הוא התאזר בסבלנות וחיכה. עברה שעה ועוד שעה, והנה הוא רואה שהאוכל לא מגיע.

 

שעות אחר הצהרים כבר עברו, ופתאום בשעה מאוד מאוחרת, הביאה לו אשתו את אותה ארוחה לחם וחמיצה.

שאל הבעל את אשתו היקרה בתמיהה: "עד עכשיו לימדתי עלייך זכות, כל הזמן שחכיתי, חשבתי שאיחרת את הארוחה כי את רוצה להפתיע אותי באיזו ארוחה מיוחדת, דמיינתי איזו ארוחה את עומדת להכין, ולכן הדבר לוקח לך הרבה זמן. אבל כעת, בסוף, אני רואה שהבאת לי את אותה ארוחה כמו בכל בוקר?!"

אמרו החסידים לבעל האכסניא: "משל זה שמענו גם אנחנו, מהרבי שלנו, והסיבה שהרבי מתפלל מאוחר מאוד, זה כי הוא מכין סעודה מיוחדת לבעל, לאבינו שבשמים, דודנו, אבל מי שיודע להביא רק לחם וחמיצה,

בשביל מה לו לחכות?!"

והוסיפו: "כך לימד אותנו הרבי – ההתנהגות שלי היא לא בשבילכם, ולא כל התנהגות של רבי היא בשביל כולם, אלא רק

בשביל אשה שיודעת להכין סעודת מלכים לבעלה".

 

חשב לרגע בעל האכסניא, ואמר לחסידים: "כל מה שאמרתם

מדובר באיש ואשה שאין השלום שרוי ביניהם, שאז באמת יכול להיות שהאשה תאחר את הארוחה, ובשעה מאוחרת תביא לו את אותה ארוחה – לחם וחמיצה, והוא יקפיד מאוד על כך, ('כי את אותה הארוחה יכולת להביא לי בבקר').

אך כשמדובר בזוג שהשלום שרוי ביניהם – גם כשהאשה תביא לבעלה לחם וחמיצה בשעה הכי מאוחרת ביום הוא לא יקפיד עליה בכלל, הרי הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו כל כך".

 

נפלו החסידים על פניהם מרוב התרגשות מהחידוש ומבלבול ממה ששמעו זה עתה – הרי חידוש זה סותר את מה ששמעו בעצמם מהרבי.

לכן אף על פי שהיו בדרך חזרה מהרבי לביתם, חזרו מהר לרוז'ין, נכנסו לרבי וספרו לו את כל הסיפור.

 

אמר להם הצדיק רבי ישראל מרוז'ין: "דעו לכם, שיש נשמה שיורדת לעולם הזה לחיות שבעים שנה אך רק בשביל לומר ווארט אחד. חזרו לדרכם דרך אותה אכסניא, וכשתגיעו לשם

תשמעו שאותו בעל-אכסניא כבר נפטר והלך לבית עולמו".

 

 

הסיפור הזה ממחיש בצורה כל כך פשוטה ויפה, את הביטוי אולי החשוב ביותר ביחס אוהב בין בני זוג – אמון הדדי. איש ואשה שיש ביניהם אמון, יכולים לעבור הכל ולגלות את האהבה הגדולה ביותר ביניהם – 'אהבה בתענוגים'.

 

אם כל אחד מאמין לבן זוגו – שהוא חושב עליו רק טוב; שהוא מדבר איתו באמת ובכנות, ומדבר עליו בפני אחרים רק דברים טובים; ובפועל הוא עושה רק טוב ומשקיע בו כל כך מעל ומעבר – רק טוב וחסד, אהבה ואחוה, שלום ורעות ישררו ביניהם.

 

•••

 

המשל שסיפר הרבי מרוז'ין מתאים גם לזמן הגלות, לתקופה הגלותית שלנו. וכמו שהבעל בסיפור לא הולך לגרש את אשתו בגלל שבסוף היום היא סוף כל סוף מביאה לו את הלחם והחמיצה כבכל יום, כך גם ה' בחיים לא יגרש אותנו מעל פניו.

– אבל בכל אופן יש כאן איזו הקפדה כלשהי אחד על השני, בינינו לבין ה'. (ובלשון בעל האכסניא, אין השלום שרוי ביניהם לחלוטין).

 

לעומת הרבי, בעל האכסניא ענה שאם השלום שרוי, בכלל לא אכפת לה', הוא לא מקפיד ומתלונן עלינו חלילה, כי הכל בטל בתוך אור האהבה והשכינה ששרויה בינינו לבינו.

 

ואם אנחנו אותו אנחנו נעשה הכל כדי לשמח אותו ולהגשים את החלום והתשוקה הכי גדולה שלו – לעשות את העולם מקום משכן שלו כאן למטה.

והוא מצדו, מרוב אהבתו אלינו, עושה לנו הכי טוב, ומרחם עלינו רחמים עצומים שנותנים לנו כח לצאת מהגלות האישית והציבורית שאנו שרויים בה.

 

(מעובד מתוך הספר 'סיפורי צדיקים עם ביאורים מאת הרב יצחק גינזבורג')

 

—

 

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים באהלי צדיקים – סיפורים

נהנתם? 

שתפו את זה הלאה!

• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! •