להיות ממש כמו 'שפיגעל' (מַרְאַה) // רבי אברהם אלימלך מקרלין

רבי אברהם אלימלך פרלוב הי"ד נולד בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישראל ה"ינוקא" מסטולין ולברכה שיינדל בתו של רבי דוד מזלטיפולי. בד' באדר תרפ"ב (1922) נישא לחוה בת דודו, ולאחר נישואיו נשאר להתגורר כמה שנים אצל חותנו בזלטיפולי בטרם שב עם רעייתו לסטולין.

לאחר פטירת אביו ועל פי צוואתו, נתבקש על ידי החסידים למלא את מקום אביו בסטולין. הצדיק סירב, ורק לאחר לחצים מצד חותנו ומצד רבי ישראל מטשורטקוב הסכים להתמנות כאדמו"ר בקרלין. כשפלשו הנאצים לעירו שהה הרבי בארץ ישראל, בה ביקר ארבע פעמים ביקורים ממושכים. כששמע זאת, ביקש לחזור לעירו כדי לעודד את היהודים שם. חסידיו ניסו לעצור בעדו, אך הרבי התעקש לחזור ולא להשאיר את חסידיו לבד. חזר הרבי בספינה האחרונה שיצאה לפולין ונרצח שם בי"ד בחשוון תש"ג (1942).

פעם אחת כשביקר רבי אברהם אלימלך מקרלין בארץ ישראל, נכנס אל הרב הקדוש רבי מנחם נחום מרחמסטריווקא. הוא סיפר לו בצער על גודל שפלותו ושאין הוא ראוי להיקרא כלל רבי וכו'. ענה לו רבי מנחם נחום במשל הידוע של "בעל העקידה":

היה מלך אחד שבנה ארמון מפואר. אחרי בניית הארמון הזמין המלך ארבעה אומנים גדולים במלאכת הציור שיקשטו את קירות הארמון. הוא הטיל על כל אחד מהם לצייר קיר אחד. שלשה מהם התחילו מיד בעבודה והשקיעו את כל האמנות שידעו בציוריהם ברוב פאר ויופי, כיאה לארמון המלך. האומן הרביעי נשבר לבו בקרבו ואמר לעצמו: "הלא אנכי שפל ונבזה, ואיך אעז בנפשי לקשט את ארמון המלך", ומרוב שפלות לא היה מסוגל לעמוד ולצייר את הקיר.

כך התקרב לו יום המועד שהגביל המלך את הציירים לסיים את עבודתם בקישוט הקירות, התמלא לבו של האומן הרביעי בפחד נורא, על שלא מילא את ציוויו של המלך, ולא היה לו עצה מה לעשות. עד שלבסוף עלה ברעיונו לעשות את כל הקיר שלו מבריק ממש כמו מראה (שפיגל) בו ישתקפו שלשת הקירות האחרים. כן עשה, וכשבא המלך וראה את עבודתם התפעל ביותר מהקיר הרביעי העשוי כמו מראה שהשתקפו בו כל שלשת הקירות המפוארים האחרים.

על דרך זה הסביר ואמר לו רבי מנחם נחום: "אם יהודי נשבר ומרגיש שהוא באמת 'גארנישט' (כלום), הוא זכאי שמשהו ישתקף בו גם מאבותיו ואבות אבותיו הקדושים".

(מתוך הספר 'זכרונם לברכה')

 

אדם יכול לחשוב שהשפלות והענווה כלפי עצמו היא מידה נשגבה שראוי לשאוף אליה. אבל אפשר להסתכל על זה גם, שהשפלות שלי היא כמו מראה המשקפת לי את מה שאני באמת – באמת מעצמי אין לי כלום, אני כמו הצייר ההוא שלא יכול לעשות מאומה מצד עצמו. אך מה מראה לי אותה שפלות? את הטוב המאיר לי מכל מי שסביבי.

מי שמרגיש את עצמו שפל לעומת הסובבים אותו יודע להעריך ולראות את הטוב הנמצא בכל אחד, וממילא הטוב הזה מתגלה ומשתקף גם בו, ואפילו באופן בולט ויפה יותר, כי הוא זה שמגלה ומאיר את הטוב אצל כולם ובעצם משפיע על הטוב שאצל כולם – משפלות זו מתגלה הטוב העצמי הנסתר שהיה הטמון בו תמיד, הטוב ללא סיגים וללא נגיעות אישיות, טוב אמיתי שצמח מתוך הטוב של כולם.

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.

נהנתם?

שתפו את זה הלאה!