חבּוּרֶה בנויה מתוכן גולשים.
גם אתם מעוניינים לכתוב ולהשפיע?
הצטרפו והעלו עכשיו את התוכן שלכם
כ"ח חשון – יום הולדת 78 לרב יצחק גינזבורג
על אמונה, ביטחון, ושבע מילים שהצילו את השפיות שלי - סיפור שסיפר דוד הלל (סטודיו רשימו, עמונה-עמיחי)
הזמן: סוכות תשע"ז, כשלושה חודשים לפני חורבן עמונה.
המקום: סוכה עירומה מקישוטים, כמנהג חב"ד, אבל עמוסה באורות מקיפים, בבית מו"ר הרב יצחק גינזבורג.
ישבנו שם, מניה ואני, וביקשנו עצה או ברכה או חיזוק בתוך הסערה שהיינו בה. המאבק על עמונה נכנס לישורת האחרונה ועשה הרבה רעש. באוויר התרוצצו רעיונות שונים למניעת החורבן: חוק ההסדרה, הפקעת נכסי נפקדים. אבל היה ברור שהסיכוי שעמונה תינצל לא גדול.
מה הגישה הרוחנית הנכונה במצב כזה?
לכאורה, מצד אחד, "חשוב טוב יהיה טוב", המחשבה החיובית יוצרת מציאות, וצריך להתמקד בה בכל הכוח, וגם כשחרב חדה מונחת על צווארנו, אין מעצור לה' להושיע ואפילו לעשות שתתרחש פה נקודת מפנה וישועה גדולה לכלל ההתיישבות.
מצד שני, אנחנו כבר מלומדים באי-נסים… הרי כך ניסינו לפעול סביב ההתנתקות בשעתה. להכריז "היֹה לא תהיה", לתרום ל"מאמין וזורע". התוצאה הייתה מפח נפש וכעס גדול. לא רק על הממסד, אלא למרבה הבושה גם על ה' בעצמו, שאחרי כל התפילות והפעולות ומסירות הנפש – נתן רשות למשחית להשחית.
אוקיי, אז אולי הגישה הרוחנית צריכה להיות אחרת. לזכור שה' יודע טוב מאתנו מה טוב לנו, ולהתפלל שהוא יעשה הטוב בעיניו, והעיקר שהקשר שלנו אתו לא ייפגע. להתפלל שמתוך המשבר הזה נצמיח כוחות חדשים ועמוקים. ללמוד שדווקא בתוך הכאב מופיעה אינטימיות עמוקה עם ה'. לבקש שזו תהיה חוויה מתקנת ביחס למה שקרה לנו בהתנתקות.
במילים אחרות: להתפלל לנס, או להתפלל שנעבור בשלום את הקושי? ניסיתי להתפלל את שניהם בו זמנית אבל כל פעם שהתפללתי לעבור בשלום את הקושי הרגשתי שאני בוגד בעמונה, מפני שאני לא חושב טוב ובגללי לא יהיה טוב. וכל פעם שהתפללתי לנס הרגשתי שאני מעמיד בסכנה את הקשר שלי עם ה' אם חלילה התפילה לא תיענה.
והשאלה היא לא רק על מה להתפלל, אלא גם מה לעשות. האם זה בסדר להכין את הקרקע ליום שאחרי, או שזה אומר שאני לא מספיק מאמין? האם זה בסדר להשתגע ולעשות פעולות עם סיכוי זעום, או שעדיף לשמור את המשאבים להתמודדות?
את כל זה שאלתי את הרב יצחק, באותו יום בסוכה. הרגשתי שאני עומד להשתגע. שהמעמסה הנפשית גדולה מכוחותיי. (למעשה, השאלה הזו שייכת בסיטואציות נוספות: למשל, כשמישהו חולה מאוד. או למשל כשעומדים לעשות פרויקט גדול עם מחירים גדולים, ובכלל לא בטוח אם הוא יצליח).
הרב ענה, בפליאה קלה על כך שזה לא ברור מאליו:
זה אמונה וביטחון, רצוא ושוב, כמו נשימה.
ובאותו רגע העיניים שלי התחילו לזלוג דמעות.
הוא המשיך לדבר, אבל לא הצלחתי לשמוע כי בתוך הראש שלי היה רעש של המון אסימונים שנופלים (ואיזה מזל שאני מהדור שיכול להשתמש בדימוי הזה).
בשנה שקודם לכן למדתי במסגרת בית הספר לתורת הנפש קורס במאמר "אמונה ובטחון" שכתב הרב יצחק (בתוך ספר לב לדעת). זהו מאמר יסודי ועמוק מאוד. בתמצית אכזרית הוא אומר שאמונה וביטחון אינם מושגים נרדפים, אלא שתי תנועות הפוכות בנפש. אמונה היא תנועה של התרוקנות משאיפות, רצונות, אג'נדות והתמסרות גמורה לאַיִן האלוקי. ביטחון הוא תנועה של התמלאות בכוחות ששופעים עלינו מלמעלה, ושימוש בהם כדי להגשים בכל המרץ את השליחות שלנו כמו שאנחנו מבינים אותה.
אבל למרות שלמדתי, הדברים עדיין היו "על לבבך", ולא נכנסו פנימה. כשהרב אמר את שבע המילים שלו, הבנתי שכמו שהגוף זקוק לשאיפה ולנשיפה, כך הנפש זקוקה לשתי התנועות, ושתיהן לגיטימיות. לפעמים אנחנו באמונה, לפעמים בביטחון. לפעמים אני צריך לומר: ה', הטוב בעיניך עשה, אני מוסר את חיי לידיך. ולפעמים אני צריך לומר: ה', תן לי כוח לפעול בעולם כמו שאתה מצפה ממני. ולא רק לומר זאת, אלא לפעול בידיעה שהכוח הזה כבר כאן. לנטוש את המבט הריאליסטי והמפוכח ולהאמין שמשאבים אין סופיים עומדים לרשותי.
הגוף איננו מתלבט האם לשאוף או לנשוף. כשהוא מסיים לנשוף הוא שואף, וכשהוא מסיים לשאוף הוא נושף. ככל שהנשיפה תהיה יותר ארוכה והריאות יותר ריקות, כך השאיפה שאחריה תהיה יותר עמוקה וממלאת. כך גם בנפש: ככל שאתעצם עם האמונה ואסכים להתמסר לאַיִן האלוקי, כך אגלה שאני מתמלא בכוחות ליזום ולפעול ולעשות דברים נפלאים בעולם. וככל שאעסוק יותר בעשייה ברוכה, כך ארגיש מדי פעם את הצורך לוותר לרגע על הכול – כדי להתרוקן ולהתחדש.
מה שהרב חידש לי הוא שאני לא אמור לחפש איזו נקודת איזון סטטית בין שני הקצוות הללו של אמונה וביטחון. אלא אני אמור להיות בתנועה מתמדת של רצוא ושוב ביניהם. אינני צריך לפחד להאמין עד הסוף – גם אם זה אומר לוותר על "תחשוב טוב" – ואינני צריך לחשוש לבטוח עד הסוף. בקצה של האמונה מגיח הביטחון. בקצה של הביטחון מפציעה האמונה, והתנועה המתמדת ביניהם היא דופק החיים, הנשימה של הנשמה.
המילים הללו ריפאו אותי, נתנו לי עוגן בטלטלות של המאבק על עמונה והחורבן שלה. באופן מפתיע מאוד (לי ולסובבים אותי) מצאתי את עצמי במזכירות היישוב בימי הפינוי ואחריו, ואני לגמרי מייחס את היכולת להיות שם למילים ששמעתי מפי הרב ולתורה שלמדתי ממנו. לפעמים עזרתי למאבק, והרשיתי לעצמי לעוף על האפשרות שהוא יצליח ושזו תהיה נקודת מפנה להתיישבות כולה. לפעמים התכווצתי בחרדה והזכרתי לעצמי שגם אם אפול – אפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן. זו הייתה תקופה קשה מאוד, אבל הרווחתי ממנה המון.
למה נזכרתי בזה עכשיו? כי היום יום הולדת לרב יצחק! הוא חוגג 78 שנים, לאורך ימים בבריאות ובחיות. וגם אני חוגג, וכל כך מתפלל שהעולם יזכה להכיר את התורה המופלאה והמרפאת שלו. יום הולדת שמח!
(סיפר: דוד הלל, עמונה-עמיחי)
—
הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.
נהנתם?
שתפו את זה הלאה!
• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! 👍🏻 •
חבּוּרֶה מספקת פלטפורמה לכותבי תוכן ואינה אחראית על איכות ואמינות התוכן ובכלל. לדיווח על טעות או הפרת זכויות ולכל דיווח על התוכן לחץ כאן. ייתכן שהתמונות בכתבה יהיו כפופות לזכויות יוצרים
מהמם!!
נהנתי לקרוא ותמיד כיף להיפגש עם התכנים שלך
ממש מחזק באמונה כמו כל הסיפורים המיוחדים שלך שמחי
אשריך 👍
גדול שבגדולים שמעתי עליו הרבה סיפורים מחזקים, יישר כח