הגיוס לצבא // רבי יששכר דב מבעלז

רבי יששכר דב רוקח מבעלז נולד בשנת תרי"ב (1852) והיה האדמו"ר השלישי לשושלת בעלז.

בשנת תרכ"ו (1866) כשהיה בגיל 14 התחתן עם בתיה רוחמה טברסקי, בתו של רבי זושא טברסקי ונכדת רבי אהרן מטשערנוביל. אחרי החתונה התגורר אצל רבי אהרון, שהיה האדמו"ר מטשערנוביל. אחרי פטירתו נשאר עוד שש שנים תחת הנהגתו של חמיו, רבי זושא. בסביבות שנת תרל"ו (1876) חזר לבעלז ולאחר פטירת אביו, רבי יהושע מבעלז בכ"ג שבט תרנ"ד (1894) הוכתר כרב העיירה בעלזא וכאדמו"ר מבעלז.

הרב יששכר דב נחשב היה לגדול אדמו"רי גליציה והונגריה בדורו. נודע כפועל ישועות שאלפים פנו אליו להתברך מפיו.

הוא התנגד מאוד לתנועת הציונות ולתנועת המזרחי, וגם התנגד להצטרף לאגודת ישראל.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ואחרי שהעיירה בעלזא הפכה לשדה קרב, התיישב זמנית בעיר מונקאטש בהונגריה. בסיום המלחמה חזר לבעלזא ובליל שבת קודש כ"ב במרחשוון תרפ"ז (1926) נפטר ומנוחתו ליד אבותיו בבית העלמין בעיירה בעלזא.

🍃🍁🍃

בימי מלחמת העולם הראשונה השתמטו הרבה חסידים מגיוס לצבא, ולכן התחבאו בחצר הקודש של רבי יששכר דב מבעלז, בעיר רוצפרט שבהונגריה, בידעם כי היותם בצלו של רבי יששכר דב בודאי יהיה עליהם למגן ולמחסה.

באחד מלילי שבת הגיע לפתע ה"קונטרול", ביקורת קפדנית של המשטרה, ופחד עצום מילא

את כולם. בהלה אחזה בקהל, וגם רבי יששכר דב נעשה חיוור כסיד. אך לאחר זמן קצר התעשת

ואמר: "נו, בואו נראה"… הוא נתן לכל אחד ניירות פשוטים שהיו לו והם הגישו אותם לשוטרים, שהיו מרוצים והלכו כלעומת שבאו. והיה למופת!

היה מעשה בבחור אחד שלא היה חסיד בעלז, ובתקופת מלחמת העולם הראשונה קראו לו להתייצב ולהתגייס לצבא. הוא נסע לבעלז אל הרב הקדוש רבי יששכר דב, והמתין שם במשך שלשה ימים ולילות בתור ארוך יחד עם יהודים רבים נוספים שגם הם הגיעו לקבל ברכה בעניין הצבא. בדיוק כשהגיע תורו להיכנס, יצא הגבאי והכריז בזה הלשון: "הרבי אמר שלא יקבל יותר. שכל אחד שיסע לביתו, אם אחד חושב שימתין יום או יומיים ויכנס, חבל להמתין, לא מקבלים יותר".

אמנם הוא לא התייאש ובכל זאת המשיך להמתין במקום יום נוסף, ורק לאחר שנוכח שאכן לא יהיה ניתן להיכנס. חזר הבחור בלית ברירה והתייצב באוהל ששם היה מקום המפקד הצבאי, כשכולו תקווה ותפילה לה' שינצל מידיהם של הרשעים. שעות רבות נמשך התור במקום, כל אלו שנצבו לפניו נלקחו לצבא, אבל לפתע בהגיעו תורו יצא מישהו מהחדר הפנימי והכריז: "המפקד הראשי אמר שלא לוקחים יותר אנשים לצבא, כל אחד שיסע לביתו, אם מישהו רוצה להילחם בעבור המולדת וחושב שימתין יום או יומיים ויקבלו אותו, חבל להמתין, לא מקבלים יותר"…

כמובן שאותו בחור חזר לביתו והשתחרר מהצבא, כשהוא כולו נדהם על אותם המילים ששמע בשני המקומות…

🌱🌾🌱

🍷

בשביל הרקע של הסיפור, בזמן המלחמות הראשונה והשניה, היתה התחייבות ומכסה של יהודים שחוייבו להתגייס ואם לא היתה היענות היו מגייסים בכח. שתי צרות עיקריות בגיוס לצבא היו – שבצבאות הגויים היו דואגים להרעיל את היהודים בדתם הנוצרית הכופרת באלקי ישראל ולהשכיח מהם את יהדותם. ובנוסף, היהודים שימשו לחיילים הגויים כהגנה בקו החזית מפני צבא האויב, ופשוט היו שולחים אותם למות לטובת חייהם. בקרבות ומלחמות רבים נהרגו המון יהודים בשליחות אכזרית זו, כשמשני צדדי המלחמה העומדים בקו החזית היו יהודים.

כמו כל דבר בהיסטוריה, אם מסתכלים בעיניים יהודיות, הוא משמש בשבילנו הוראה בעבודת ה' ולימוד לזמן ההווה. גם מאורעות שקרו בעבר בצורה קיצונית יכולים לקרות היום בצורה עדינה יותר, ועלינו ללמוד לבחון את המציאות הקיימת ולתקן את הדרוש תיקון.

לצבא היהודי יש שליחות גדולה לטובת עם ישראל, לנצח את האויבים שרוצים לפגוע בחיי היהודים ולתת ביטחון לעם היהודי; ומצד שני לחנך את בחורי ישראל לייקר מהם חיים יהודיים – לייקר את ערך מסירות הנפש, את האחדות והערבות ההדדית שבין יהודים, ולנשא את חיי עבודת ה' היהודיים שיהיו ה'מורל' של החיילים והדחף שלהם להרים את קרן ישראל.

כולנו רוצים שהעולם יהיה טוב יותר, ואנחנו גם מוכנים לצאת מעצמנו ולהשקיע בשביל כך. נסתכל על המציאות בעיניים של תיקון ורצון לשנות, מתוך חשק ותקווה טובה, ונראה במה אנחנו יכולים לשפר ולהוסיף בערכים שצבא ישראל צריך ויכול להתגאות בו. לתת לחייל שאנו פוגשים או מכירים את ההסתכלות היהודית על המציאות, ואת הערכים של 'מסירות נפש' 'ערבות הדדית' ו'חיים יהודיים' שבע"ה יחזקו את הצבא לנצח.

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.

נהנתם?

שתפו את זה הלאה!

• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! 👍🏻 •