יציאת הנפש ממאסרה // הרבי הריי"צ – חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז

בסיפור שלנו, מתאר הרבי הריי"צ קטע ממאסרו מעת שהכניסו אותו בשערי 'כלא שפאלרקע' הידוע לשימצה, שני פקידי הג.פ.א.ו נחמנסאהן ולולב (שהיו בעבר חסידים, ואבותיהם היו חסידים אצל אדמו"ר המהר"ש והרש"ב, אך הם ירדו מהדרך ובחרו לשרת תחת ממשלת הסטרא-אחרא ה' ירחם):

…

נחמנסאהן הולך לפני, שני שומרים מזויינים – חדשים, כי אלו שהיו תחלה נשארו בחוץ – מימין ומשמאל, ולולב מאחורי.
עברנו חצר גדולה ובית בעל שש קומות, מכל ארבעת צדדי החצר, ובכל צד כשתים שלש ביאות, ואין איש בחצר – מלבד השמירה העומדת בסמוך לשער – ונחמנסאהן ממהר בהילוכו, ומוכרח לחכות עלי שהנני הולך במתינות יתירה על המדה, רגלי היו כואבות, ל"ע, וגם לא מהרתי ללכת. ועוד טרם שנכנסתי התחלתי לדרוש מאת נחמנסאהן אשר יקיים הבטחתו דבר הנחת תפילין ותפלה.
צעד אחר צעד ובמנוחה לרגעים בין קומה לקומה הולך הנני בכבדות בשליבות המוליכות אל בית הפקידות ונחמנסאהן הולך לפני ויפנה אלי ופניו בוערים כלפידים ויאמר: עוד טרם דרכתם על מפתן בית הפקידות – לעשות המוטל עליכם, כבר אתם באים בדרישות כאלו, דבר פלא האם עוד אינכם חפצים לדעת המצב שלכם, הטרם תדעו חוקי האסירים. ראשונה תבואו אל בית הפקידות, תמלאו חובת האסיר לענות על כל השאלות אשר בשאלון, ואחר כך, בבואכם אל חדר כלאכם, שמה תתפללו, חושב הנני אשר בעוד שעה תשכחו את הכל ותחכמו לדעת את המצב האמיתי שלכם, ולא תוסיפו לדרוש הבלים כאלו, שכחו כי אתם שניאורסאהן מכובד ה"באגאמאלניקעס" [המתפללים לה'], והנכם איש פשוט הנקנס בעונש מאסר או שארי עונשים כמדת חטאיו, די ויותר מדי חטאתם נגד בעלי העבודה והמלאכה, אך עתה תשלמו בעד הכל.

אנכי לא עניתיו מאומה, רק הבטתי בו במבט כזה אשר ראיתי כי מבטי זה פלח את כליותיו, ופעל עליו יותר מאיזה טענה שתהיה. מה אתה חושב – פנה נחמנסאהן אל לולב – כאשר האזרח נכבד הלזה, אשר זה עשיריות בשנים מתעדן בחלבה ושמנה של הבורגנות יבוא אל המדור החדש, אל הסלון השפעלארקי, לא יריח לו ריחם של מטעמי הלחם השחור והדייסה, ושם יעזוב את גאותו, שמה לפני שלחן… ידבר, שמה יביע, יענה, הלא כן אזרח נכבד!
איה הבטחתכם – אמרתי לנחמנסאהן – כלא שומע מה שהוא מדבר עם לולב – הבטחתם לי באמונת אומן ציר בית הפקידות ג.פ.או. אשר תתנו לי להניח תפילין ולהתפלל, ומדוע לא אמרתם לי בעודי במעוני כי לא תתנו לי להתפלל, מי עכב על ידכם להגיד את האמת, ממי יראתם, ומדוע הבטחתם לי נאמנה. ככה עושה ציר בית פקידות ג.פ.או.?
צחוק מנצח צחק נחמנסאהן בעונג מהול בנקמה, ובה ברגע ראיתי כי דבר לי עם איש אחר, איננו נחמנסאהן זה אשר היה במעוני, ואיננו גם זה האיש אשר עמד בחצר, הנהו פקיד ג.פ.או. אשר לכל לראש צריכים להשליך אימה ופחד על האסירים ולהביאם למצב של בהלה, אימה וחרדה אשר אז נקל יותר לשלוט עליהם וגם להוציא מהם הודאה על דבר שלא היה בעולם.

בשעה ההיא נזכרתי הא דמבואר ב'ראשית חכמה' התחלת מסכת גיהנם. כתיב "לפני זעפו מי יעמוד ומי יקום בחרון אפו", רבי זעירא פתח לעלוקה שתי בנות, הב הב. א"ר אלעזר שתי כתות של מלאכים עומדים על פתחי גיהנם ואומרות הב, הב, אייתי, אייתי.

עוד צעדים אחרים ונחמנסאהן פתח דלת מבוא בית הפקידות וישרוק לאחד השומרים ויצו עליו: קח אזרח זה, ויושיט לו נייר ויאמר: אלה המה תעודותיו, לוהו לחדר הפקידות ומסור הניירות על יד… ויפנה אלי בצחוק: עתה תתחילו להבין איפה אתם, עוד טרם כלה לדבר מהר לרדת ולרדוף אחרי חבירו לולב אשר ירד עוד תחלה. נראה כי ממהרים המה, דברים נחוצים יש להם למלאות, בודאי עוד טרם גמרו עבודת מלאכותם.

השומר מוליכני ומראה באצבעו ללכת ישר באורך המבוא עד קצהו אל הדלת הפתוחה לרוחה, שמה תפנו אל אחת הכותבות אשר בשם ותתן לכם גליון שאלות אשר תענו בכתב על כל השאלות האמורות בו.

המבוא הלזה הוא חדר ארוך ביותר על חמשים אמה. רחב כארבעה אמה ובשני צדדיו פתחים ודלתותיהם םגןרך ועל כל עשר אמות דולק בתקרה נר קטן ובכל אורך החדר עומדים כעשרה או שנים עשר איש מזויינים.

כל אחד מהשומרים הללו, מזויינים בכידון קאזאקי מאחוריו, בידו השמאלית חרב מלוטשת, ובידו הימנית קנה רובה, ועומד כאבן שיש כפסיל אבן מבלי אשר יזוז ממקומו, רק עיניו צופות על כל צדדיו. המראה הנורא המוזר הלזה הנה בהכרח יפיל אימה על אדם ישר. האדם הישר לא יוכל להבין למה הן המה כלי זיין הללו, ולמי דרוש כלי משחית הללו, ואין איפוא ימצאו חברת אנשים מושחתי מדות כאלו, אשר יוכלו להשתמש בכלים כאלו. והאפשר אשר האדם יהיה חיה רעה כזו אשר למען היישיר דרכיו יודרש להשתמש בעונשים כאלו.
השקיטה החרישית, האופל, שחרות הכתלים, הנרות הקטנים, הפסילים המשחיתים, מבנה גופם החזק, גבהות קומתם, רוחב כתפיהם, קוי פניהם, מלבשתם אדום ושחור, תכשיטיהם הכידון, החרב והקנה רובה, כולם יחדיו מבהילים את עין הרואה ומרעידים את הלב.

בין שדרות האזרחים הללו, בחשך האיום ובהדומיה המתה הלזו הלכתי אל קצה המבוא, ובמוחי מתעוררת שאלה: אנה הנני הולך, ולאיזה צורך הנני הולך. מה עלי לעשות ומה יהיה אחרית דבר זה.
וכמו אל נפשי אדרבה, מענה ברורה, ברורה בבירור גמור, הנני הולך לבא אל הפתח אשר דלתה פתוחה לכל אסיר – כמו שאמר לי שומר פתח המבוא, הלא הוא דיבר אתי דברים ברורים, הגיד לי בשפה ברורה – כי עלי לכתוב גליון שאלות.
ומה יהיה אחרי כן? אחרי כן! בטח יבוא יעודו של נחמנסאהן אשר הבטיח לי להביאני אל מקום שם מדברים בחפץ או שלא בחפץ, ברצון ובאונס. הולך הנני לאט וחושב: מסכת גיהנום מדור ראשון.

…

אם בשוגג או במזיד זאת לא אדע, אבל כנראה אשר לרגלי עומק מחשבותי או בלבול רעיוני נטיתי הצדה לימין. כלומר, בבואי קרוב לאותה דלת הפתוחה ראיתי כי עוד מבוא ארוך נמשך לימין, וכנראה אשר נטיתי שמה. המבוא ארכו כאורך המבוא האפל אבל מובדל הוא במינו. כתלים משוחים בסיד ועשוי כעין אכסדרה מלאה חלונות בלא שומרים מזויינים, וספסלים ארוכים עומדים בכל אורך המבוא, גם במבוא זה הכותל הפנימי מלא פתחים, אבל דלתותיהם לבנות, עם מספרים כתובים, וגם שלטים שונים כתובים בכתיבה דקה ומגוהצה, אבל לא שמתי לבי לקרוא אותם או גם להתבונן בהם, כי נרעשתי מההבדל הגדול בין החשך הגס והשמירה המזוינה להאור של הישוב. ובהשפעה זו הלכתי בצעדים יותר גדולים ויותר בטוחים, ואיש אין אשר ישאלני דבר או יגיד לי דבר מה. בהלכי נזכרתי כי טעיתי בדרך הילוכי כי הלא עלי היה ללכת אל הדלת הפתוחה לרווחה לכל אסיר. ואיך זה הלכתי הנה אשר מי יודע פן אגדיל עווני, פן ואולי עוד יגוללו עלי אשמה כי חטאתי ללכת במקום אשר אסירים כמוני לא ילכו שמה ויהי' הילוכי זה לחומר עלילה, כי מרגל הנני את מבואותיו ומוצאיו של השפאלערקע.

בכל זאת לא מהרתי לשוב על עקבי, בחשבי כי לכתחילה לא הייתי מרהיב ללכת, אבל מכיוון שהנני הולך במבוא זה, כבר עברתי את הגבול ולא בכוונה מכוונת. הלא כה היא הנהגת השגחה העליונה, והאם פחותה היא פעולה זו מהתהפכות קש נמלל או עלה נדף מצד אל צד, אשר הוד כ"ק רבינו הבעש"ט זי"ע אמר שזהו על פי ההשגחה העליונה (כמבואר בד"ה תקעו רפ"ח).

מרחוק איזה צעדים ראיתי ספסל ארוך. הלכתי אל ספסל זה וישבתי לנוח מעט, וברגע ההיא נזכרתי אשר ילקוטי אין עמי, ונפלאתי על עצמי איך שכחתי עליו עד כה. איה איפוא אבדתיו. התחלתי להתבונן ונזכרתי, אשר מאז נפרדתי מאת הכת השניה של מלאכי גיהנם, כלומר נחמנסאהן ולולב, ונכנסתי במקיפו של שומר המבוא האפל הזה, כנראה נבהלתי במאד עד כי שכחתי על הילקוט.
כמוני – הנני חושב – גם ילקוטי הוא במדור זה. בכל אופן איש לא יגנוב אותו. אם לולב לקחו להביאו לבית הפקידות הלא שם הוא, ואם העמידו אצל שומר המבוא האפל, שם הוא. בכל אופן, יהיה שלם, ובשעה זו עלי להשתמש להתבונן במצבי ההוה, ולהכין את עצמי איך להתנהג בחדר הדלת הפתוחה לרווחה לכל אסיר.

…

מה נעשה בביתינו בשעה זו?

רעיון זה הכריע אותי, בידעי היטב טבעם ארחם ורבעם של כל אחד ואחד ביחוד, יכולתי להעריך לי ציור כללי. בכייתה של כבוד אמי מורתי הרבנית. הפנים הלבן, האומלל של זוגתי בלוית הנאקה הפנימית באין אומר ודברים, שברון לב ובהילותם של בנותי האבודות, טרדתו ומחזות פני חתני. ומה נעשה עם המיועד להיות חתני מר מנחם, שהלך אל מעונו של מזכירי מר ליבערמאן. האם ח"ו לא נתפס בכף, מה נעשה עם ידידינו אנ"ש, מה עושים? התמונה הכללית הרהיבתני ושטף דמעה תתפרץ מעיני, דמעות חמות מאד, התגלגלו על פני, לבי מתרגש וכל גופי רועד מי יודע פן ואולי ח"ו לוקחו הכתבים… רואה הנני בעליל כי נקמה עושים בי, כי דברי הקצף של נחמנסאהן, שיחתו עם עמיתו לולב, מראים גלוי כי דבר לי עם נרקמים, עם אורגי עלילה, עלילה כבדה, ומי יודע האם לא נגעו בבבת עיני בהכתבים כתבי יד קודש, ואם היה לא תהיה נהיה כזאת, איך איום הוא מצבו של הדבר בעצמו, ומה גדול השבר, האם גם המה, הכתבי יד קודש, יוליכו לבית הכלא.

דום מלהרהר – הבריק במוחי – וכאור ברק זרח ברעיוני: והאלקים מה? מי עשה כזאת? מי פעל כזאת? הלא הכל מאת האלקים. אמת הדבר בן הנני, בעל הנני, אב הנני, חותן הנני, אוהב ואהוב הנני, הם תלוים בי ואני תלוי במי שאמר והיה העולם, אנכי עשיתי המוטל עלי והאלקים יעשה את אשר עלה ברצונו יתברך. וברגע זו יצאתי מרפש מעמדי ומטיט מצבי. עליתי בשמי רום במחשבות גבוהות מיושבי בתי חומר, באמונה טהורה ובבטחון גמור באלקים חיים, ובזכות אבות הקדושים…

(אותיות המחשבה)

…

המחשבות הללו עודדו את נפשי והחזיקו את כוחי במאד. שכחתי את מעמדי ההוה ישבתי במנוחה גמורה, רעיונותי התחילו להסתדר, התחלתי להתרגל עם המצב באשר הוא הנני אסיר ולוקח לשפאלערקע. בעבור מה, לא אדע, שם בחדר ההוא בבואי יקיפוני בשאלות, שאלות רגילות ובלתי רגילות. מן המענות יחפצו לארוג רקמת עלילה, או עצי גפרית להצית את תבערת הנקמה. לקחתי לי מעשן – פאפיראס (טבק ומקטרת) – וסדרתי לי דברי מענה כלליים. ובאתי לידי החלטה גמורה להיות עז ותקיף, בלי חת. לדבר בשפה ברה, ולא להתחשב כלל עם המצב והסביבה אשר יסובבוני. החלטתי התקיפה והמוחלטת הלזו נתנה לי הגבהת רוח והרגש יחוס עצמי. ובה בשעה ישבתי כיושב בגן, או מטייל לרוח היום, כי אור זריחת השמש האירה את פני הכותל הלבן אשר למולי. כמעט אשר התחלתי לעמוד ללכת חזרה אל החדר ההוא אשר פתחו פתוח לרווחה לכל אסיר, אך פתאום נמלכתי למה עלי למהר? האם אאחר את המועד? ובחפצי היה לסדר דברי עוד פעם. רגיל הנני אשר טרם אפתח פי לדבר דברי חסידות, הגם שהנני כבר בקי ברעיוני בכל הענין המסודר ההוא – לחשוב בו עוד פעם. ובעת ההיא כבר תהלה לאל באתי אל מצבי התמידי.

מה רבה היא האמונה הפנימית, האמונה התמימה הבאה בירושה לכל ישראל מאבותינו אבות עולם. ומה גדול הוא כחן של הבטחון הגמור. הם לא רק יסודי הדת, דת קדשנו, כי אם גם יסודי חיים, החיים הרגילים, החיים הגשמיים של כל איש ישראל. הודו לה' כי טוב על הסדר הגדול אשר כה הזדמן לי הטעות אשר טעיתי ללכת אל מבוא הלזה. אשר זה היה לי למחסה ומגן מליפול ברשת ההנהלה אשר הכינו לי נחמנסאהן ולולב. ההשגחה העליונה הוליכה אותי כאותו הקש, וכאותו העלה המתגלגלים אנה ואנה לרוח הנושב בהם, וכמוהם כמוני, וביתר ענין (כמעלת המדבר על הצומח ובתוספת מעלת בעלי נשמות דקדושה הטהורה על מעלת המדבר). הנני ביד ההשגחה העליונה יתברך ויתעלה.

(מתוך רשימת המאסר, לקוטי דיבורים חלק ד)

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.

נהנתם?

שתפו את זה הלאה!

• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! 👍🏻 •