חכמי לב

בפרשת ויקהל מופיע הביטוי "חכם לב" או "חכמת לב" 6 פעמים, מתוך 8 פעמים בכל התנ"ך "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ"; "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ"; "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם" וכו'. חכמי וחכמות הלב בנו, יצרו, רקמו ויחד הקימו את המשכן בשלמות. מה יש בחכמת-הלב הזו, איזה עומק אפשר למצוא בביטוי הזה?

הביטוי 'חכם לב' מתחלק ל'חכמה' ו'לב', נצרכת חכמה אך אליה נוסף הלב. המשכן הוא הלב של העולם, מי שיש חכמה בליבו לבנות משכן לה' יודע את הסוד של העולם. באמת ישנו דחף בלתי מוסבר לבני האדם לפצח את הסוד של העולם הזה, את סוד ההצלחה, וכך לנצח את העולם את ההעלם וההגבלה שבו. למצות את האכויות שבו ולעלות מעל החסרונות שבו.

הבינו החוקרים הגדולים שהחכמה היא הסוד. החכמה היא הכלי האנושי ההתחלתי לגשת לכל דבר ולתפוס אותו, וכך גם לצבור עוד ועוד ידע. בחכמה מתגלית ה'הברקה' וההתחדשות עם החכמה יצרו הקדמונים את כלי הברזל הראשונים וכלי הנגינה, ובמהפכה התעשייתית המציאו את החשמל, את המכונית ורשת האינטרנט. אך האם כשימציא האדם דברים חדשניים ומשוכללים יותר, ישכיל ויחקור יותר ויותר, עם זה לבד יצליח לגלות את סודו הכמוס של העולם ולגלות את הטוב שבו? אולי זהו רק גילוי חיצוני יחסית אך בעצם הטוב עוד לא נגע?

אמרנו שהביטוי מתחלק לשניים, 'חכמה' ו'לב'. במעשה מחכם ותם של רבי נחמן מברסלב מי עומד לצד ה'חכם'? התם. התם לא היה טיפש אלא שהיה תם. על התם מסופר שהיה תמיד בשמחה גדולה, הוא לא התלונן על דבר, הוא לא דיבר על הצלחתם של חבריו אלא שמח במה שיש לו והאמין בה' שידאג לו לכל מה שהוא צריך. באחד המפגשים בין החכם והתם, אמר החכם לחברו התם שאולי אני אאבד את החכמה שלי אבל אתה אף פעם לא תגיע לדרגתי. אך התם לא התרגש ואמר ש"ישועת ה' כהרף עין", ובאמת לבסוף נעשה חכם גדול.

אפשר לראות בסיפור שהתמימות והשמחה שבלב לא גורעות מהחכמה אלא רק מוסיפות לה ומשבחות אותה.  בשביל  להבין  איך,  נסתכל מה עבר על החכם והתם במהלך הסיפור:

החכם רדף אחרי הידע, שאיפתו היתה להגדיל את חכמתו וכוחו, אך הוא נשאר בודד ועצוב. אף אחד לא התחבר אליו ולהיפך, שנאו אותו. אולי הוא היה נחשב 'חכם' גדול אבל מיוסר ודחוי. לעומתו התם שמח במה שהיה לו, בנה בית ומשפחה, ונתן לאחרים מפרי יצירתו. ההשגחה גילגלה שבעתיד גדל להיות מושל המחוז, להחכים וללמוד, להיות חכם גדול ולקבל את המינוי השר הממונה על כל השרים, והיה אהוב על כולם!

חכמה הלא-טובה היא השאיפה להגדיל את עצמי. הישות והגאוה מביאות איתן פירוד ושנאת חינם.  אפשר לזהות שסיבה גדולה לפירוד ולשנאת חינם המדוברות כל הזמן, אותן צריך לעקור, נובעות מהתרבות שהתפשטה להחשיב את מי שגדול ומתגאה בעצמו. בו בוחרים, לו נשמעים וממנו מצפים לקבל.

אך החכמה הטובה שמלמד אותנו התם היא חכמת-לב. קודם כל היה שפל רוח בפני כל אדם, אל תחשוב שאתה יותר ממישהו אחר. החכם חשב שכשיהיה גדול, יהיה מותר לו להתגאות בעצמו ולא להתחשב באחרים. אבל לא בעקבות הגדולה שלך יש לך הזכות להשפיע ולהנהיג. להיפך, אם תהיה לך שפלות עצמית וביטול לה' – תהיה לך הזכות להנהיג ושקולך ישמע.

את זאת גילו לנו חכמי הלב, מאז אותם יהודים שבנו בשמחה כל פרט ופרט במשכן במסירות, בענוה ובתמימות, כדי לעשות לה' בית בעולם. כך גם בדור שלנו – המנצחים והחכמים הגדולים אלו היהודים השמחים והתמימים שעושים לשם שמים, למען עם ישראל וארצנו האהובה, בצניעות בלי להתבלט.