ורדפתם את אויבכם

מי שמסתכל ומתבונן בפרשת שלנו, פרשת בְּחֻקֹּתַי בפרשת הברכות והקללות יכול לראות משהו מעניין:

לגבי המלחמה עם אויבינו, בברכות כתוב: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". ואילו בקללות מודגש פעמיים: וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם… וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף".

כשאנו מקיימים את רצון ה' ה' נותן בנו כח שחמישה יהודים מבריחים מאה ערבים ומאה יהודים מבריחים 10,000! ואם ח"ו להיפך, הייתי חושב שהגויים ירדפו אותנו, אבל לא כך כתוב – "ואין רודף אתכם", יש בנו פחד ומרוב אימה אנחנו נסים ובורחים אבל כשמסתכלים אחורה רואים שאין אף אחד, זהו סתם "קול עלה נידף".

למה בעצם גם כשה' כביכול מקלל אותנו אין באמת אף אחד שרודף אחרינו? הסיבה לדבר טמונה בהסתכלות שלנו על עצמנו. כשאנחנו מרגישים שהכח לנצח ולרדוף אחרי האויבים נמצא בידיים שלנו, בתחושה ש"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" – עוד קודם שהגויים מתעוררים לרדוף אחרינו מתחיל לקנן בנו הפחד ובתוך לבנו אנחנו נסוגים ובורחים, (לאן? אני לא יודע לאיזה עומק חשוך ואפל בנפש עוד אפשר לברוח…).

התחושה והאמירה ש'אי אפשר לנצח את הטרור' והאמירות מנגד ש'אנחנו כבר ניצחנו את הטרור' ו'אנחנו נגיע לכל המחבלים ולכל קיני המרצחים' לא סותרות זו את זו ואילו לא גמגומים חסרי ביטחון. אולי גם, אבל עוד לפני כן עומדת מאחוריהן הגאוה הכוזבת שהכח נמצא בידיים שלי, ואני עם כל האמת לא מבין ולא תופס איך אני נופל בזה שוב ולא מצליח לנצח?! ואחרי שהתייאשתי מהתדמית המתנשאת שבניתי לעצמי מה שנשארת היא התחושה המיועדת שבאמת אי אפשר לנצח, וח"ו גם ריבונו של עולם לא יכול מול הרע לנצח.

אך אם אנחנו מבינים ומכירים בכך שכל הכח ותעצומות הנפש מגיעים מידו של הקב"ה, וגם הכח שכביכול באמת יש לנו הוא לא מעצמנו, וזוכרים תמיד "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" – גם מה שנראה מופרך שחמישה ירדפו מאה ומאה עשרת-אלפים עומד ומתרחש לעינינו ואנו משתאים נוכח גילוי ה' בעולם!

פעם התבטא אדמו"ר האמצעי על אביו אדמו"ר הזקן שאף פעם בקריאת התורה בפרשות בחוקתי וכי-תבוא לא היו נשמעים מפיו קללות – אלא רק ברכות. אז איך אם כן נסביר שגם המנוסה מקול עלה נידף כשאין רודף, היא בעצם ברכה?

רש"י כותב על כך ש"נסתם ואין רודף אתכם", שהסיבה לכך היא שהאויב יראה שכבר אין אחרי מי לרדוף מפני שכבר לא יהיה בכם כח. הייתי אומר שאם אין לנרדף כבר כח יותר קל לרודף להשיג אותו, אבל לא כך. אם מסתכלים על הפסוק הזה כברכה מבינים שה'כח' שנגמר לנו הוא אותו "כחי ועצם ידי" שהיינו חיים עד עתה באשלייתו, וכעת אנחנו כבר מקיאים אותו מרוב יאוש. עתה שהסתלקה הגאוה וההתנשאות יש מקום להכנעה כלפי ה' ואנחנו נעשים כלי לקבל כוחות עצומים מה' ומעכשיו הגויים לא יכולים לרדוף אותנו כי אנחנו רודפים אותם והם בורחים בעצמם בהמוניהם.

בעזרת ה' שנזכור תמיד מאין מגיע לנו הכח, ממנו יתברך, וכך ננצח בקלות ובבטחון את כל אויבנו "ונתתי שלום בארץ".
יהיו הדברים לעילוי נשמתו של הקדוש נעם רז השם יקום דמו.

שבת שלום ומבורך!