תיקון האדם

הפסוק הראשון בפרשה ובחומש פותח: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר הוי' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". במילה הראשונה "ויקרא" בולטת האות א, הכתובה כאלף זעירא, א קטנה, כאילו רוצה היא להיעלם מהמילה. איזו מילה יוצאת אם האות א נעלמת? "ויקר". ננסה להתבונן בהבדל בין המילים "ויקרא" ל"ויקר", מודע ה-א הקטנה הזו כל כך חשובה?

רש"י שמפרש את הפסוק מסביר את משמעותה של האות א: כשה' פונה לנביא כמשה רבינו בלשון "ויקרא" בתוספת האות א, הוא פונה "בלשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו". אך כשהוא פונה לנביאי אומות העולם "נגלה אליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר: ויקר א-להים אל בלעם". רואים כאן הבדל מהותי בין הפניה של ה' לנביאי האמת מעם ישראל לבין הפניה לנביאי אומות העולם. ה' פונה גם אל גוי כבלעם, אך בצורה שונה לגמרי.

הפניה אל עם ישראל ונביאיו הוא בלשון חיבה ואילו הפניה אל הגויים ונביאיהם הוא בלשון עראי וטומאה. משה מצד עצמו, בענוותנותו, סבר לכתוב גם על עצמו "ויקר" כפי שמדגישה ה-א הזעירא, שמנסה 'להעלם' מהמילה אך ה' לא הסכים לכך, משום שיש לבטא את ההבדלה המהותית בין ישראל לעמים ובין משה לבלעם, והבדלה זו מתבטאת ב-א המשונה שבפתיחת ספר ויקרא.

תופעה דומה של א 'משונה' בתחילת ספר אנו מוצאים גם בדברי הימים. הספר פותח בסדר תולדות הבריאה: "אדם שת אנוש". האות א בשם "אדם" היא א רבתי, גדולה. מבין אותיות ה-אלף-בית, ציורה של האות א היא הסמל לצורת האדם, ל"צלם א-להים" בו האדם נברא. לכן ישנה חשיבות מיוחדת להתבונן באות הזו.

אפשר ללמוד מכך שהאות א שייכת למהותו של האדם, ומעידה על המצב הנפשי שלו. חטאו ונפילתו של אדם הראשון נבעו מכך שהרגיש מאוד את מעלת עצמו, בהרגשה שהוא יציר כפיו של הקב"ה והתמלא מכך בישות. ה-א הגדולה שבשמו מעידה על תחושותיו שהביאו בסוף לנפילתו בחטא עץ הדעת, "והייתם כא-להים".

התיקון להתנשאות ותחושת הגדולה הזו היא באות א הזעירה של "ויקרא", ביכולת של משה רבינו להקטין ולמעט את עצמו. בפסוק שאחרי נאמר: "אדם כי יקריב מכם" הנכונות של האדם להקריב את עצמו ולהתקרב לה', דוקא מתוך התחושה שהוא מצד עצמו קטן וזעיר, מתקנת את חטא אדם הראשון.

בעצם יוצא שה-א הגדולה מבטאת נפילה או פתח למשבר, ואילו ב-א הקטנה טמונה הגדולה והיכולת לתקן. עצם הגדולה של אדם הראשון והתחושה שהוא יציר כפיו ממש של הקב"ה וכנברא ראשון ויחיד המשקף את בוראו, היא אמיתית. הפגם היה רק בכך שאדם הראשון הרגיש במעלת עצמו, ומתוך כך הגיע לחטא. לכן ה-א הקטנה המחנכת את האדם להמעיט את עצמו ולא להרגיש במעלתו ובשבחים עליה, מאפשרת לו לחזור ל-א הגדולה, למעלתו האמיתית, ללא החסרונות והנפילה העלולים להיכרך בה.

על היחס הזה נאמר בזהר: "מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר" מי שיודע לבטל את עצמו ולהרגיש קטן, יתגלה שהוא גדול באמת, אך מי שמחזיק את עצמו לגדול עתיד להתגלות כקטן ונפול.

כך אנחנו כלפי אומות העולם נבחרים בעיני בה' דוקא "כי אתם המעט מכל העמים", שאתם ממעטים את עצמכם. היכולת ללמד את הגויים סביבנו איך לחוש קטן בעולם, לאורך כל שנות הגלות, מגלה את הגדולה האמיתית שלנו. זוהי הגאולה האישית של כל אחד מאיתנו והגאולה של העולם בכלל להרגיש קטן וכך להיות גדול באמת. מלך המשיח אותו אנו מבקשים הוא האדם שמגלה זאת בעצמו יותר מכל. הוא האדם-הגואל האחרון הממשיך את משה רבינו הגואל הראשון, לתקן את האדם הראשון, וכך גם כל אדם ואדם.

שבת שלום ומבורך!