רק אני והוא ביחד // רבי אברהם דב מאווריטש – ה"בת עין"

רבי אברהם דב מאווריטש מחבר ספר 'בת עין', נולד בשנת תק”כ (1760) לאביו רבי דוד, מגיד מישרים בחמעלניק. נישא לבתו של רבי נתן נטע מאווריטש, תלמיד הבעל שם טוב, והיה תלמידם של רבי מנחם נחום מטשרנוביל, רבי מרדכי מטשרנוביל ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. על רבי לוי יצחק אמר רבי אברהם דב כי הוא גלגול של רבי עקיבא, וכשרצה לעלות לקברו בהיותו בארץ, השתטח על ציון רבי עקיבא.

כיהן כרב בערים ז'יטומיר ואווריטש, ובשנת תקצ"א (1831) עלה לארץ ישראל, שאהבתו אליה משתקפת רבות בספרו. עם הגיעו לארץ השתכן רבי אברהם דב בצפת, שם נתקבל לרבה של עדת החסידים. רבי אברהם דב נשאר בצפת כל ימיו, גם לנוכח קשיים עצומים כפרעות הפלאחים בתקצ"ד (1834), ופרעות הדרוזים בתקצ"ח (1838).

בכ"ד בטבת תקצ"ז (1837) אירעה רעידת אדמה בצפת ובסביבותיה והפילה חללים רבים. רבי אברהם דב התפלל אז תפילת מנחה בבית מדרשו. כשהחלו הזעזועים ציווה הרבי למתפללים להשתטח סביבו על הארץ. הזעזועים גברו וחלק גדול מבית המדרש התמוטט, אבל אותו חלק שבו הצטופפו כולם נשאר עומד על תילו והמתפללים ניצלו בנס. בשנת תר"א (1841) פרצה מגפה בצפת והפילה חללים רבים, והבטיח הצדיק כי הוא יהיה הקרבן האחרון במגפה. בי"ב בכסלו תר"א נפטר הצדיק מחוליו, והמגפה נעצרה.

ר' משה ריישר מספר את זוועות הימים ההם בספרו "שערי ירושלים" (וורשא תרל"ט):

בשנת תקצ"ח (1838) בחדש סיון, יד ה' נגעה ביהודים יושבי צפת ת"ו. הפלשתים [היהודים קראו לדרוזים "פלשתים"] מרדו בשר הערבי 'איברהים פאשא'… ובאו על העיר חגורי חרב להשמיד להרוג ולאבד כל היהודים ושללם לבוז. כל יהודי העיר עזבו את בתיהם וכל מה שהיה להם וימלטו לנפשם. הדרוזים בזזו כל מה שמצאו בעיר, שלשה ימים ולילות הסתובבו בעיר ורוקנו את כל העיר. בנוסף, רדפו אחרי היהודים שנמלטו והפשיטו מעליהם את בגדיהם והיכו אותם ופצעו רבים מהם. היהודים נשארו בעירום וחוסר כל.

באותה העת היה הרב הצדיק הקדוש רבי אברהם דוב, אב בית דין מאווריטש, בעיר הקודש צפת. הוא הגיע לשם לעת זקנותו, ומנו אותו תושבי העיר לראש ומנהיג לכל עדת ישראל בצפת ת"ו. באו הדרוזים הרשעים לבית הרב הצדיק ולקחו ואסרו אותו בחבלים ידיו לאחוריו, ועוד יהודים רבים מהעיר, לקחו את כולם בשבי והוליכו אותם אל ארמון "יוסף בן גוריון" (המצודה של יוסף בן מתתיהו, היתה סמוך לציפורי). תפסו הרשעים כל אחד מהיהודים ואיימו עליהם עם חרב והכינו אותם שעוד מעט הם הולכים להרוג אותם. כסף לא היה טעם לבקש מהם כי לאף אחד כבר לא היה כסף בארנק.

הרב הצדיק רבי אברהם דב ביקש מהם שיביאו לו מים לרחוץ את ידיו והצדיק עליו את הדין בדברים אלו, ואמר לכולם: "בני, הניחו לי ואקרא בשם ה' ואברכהו על משפטו אשר שפטני היום". אחר כך הביאו להם הדרוזים לחם שגזלו בשביל שיאכלו לפני שיהרגום.

בחמלת ה' עליהם, בא לפתע ערבי זקן וצעק על הדרוזים בקול גדול: "אתם עדיין יושבים פה?! הלא 'איברהים פאשא' בא עם כל החיילים שלו, הוא נמצא כבר סמוך לעיר ולא ישאיר מכם שריד ופליט!". מיד כששמעו זאת פחד גדול נפל עליהם, הם עזבו את כל השלל וכלי המלחמה שלהם וברחו כל עוד נפשם בם, לא נשאר שם אף אחד. בתוך כך הגיעו היהודים שהצליחו לברוח והתירו את האסורים מהחבלים וגם את הרב, והלכו אל ביתיהם ומצאו אותם ריקים. נוצות הכרים והשמיכות נפוצו בכל הבית והכלים שבורים וספריהם נשחתו. אבל נתנו תודה לאל נורא תהלות על שהציל את נפשם ממות.

(מתוך הספר נפלאות הצדיקים)

 

מעבר לסיפור המופלא, המשפט שתפס אותי בסיפור הוא מה שאמר רבי אברהם דב לכולם ברגעים בהם חשב שעוד רגע הוא עולה בסערה השמיימה – "בני, הניחו לי ואקרא בשם ה' ואברכהו על משפטו אשר שפטני היום".

למה הוא ביקש מהם "הניחו לי"? הם עצרו בעדו מלעשות משהו? הכוונה היתה שיתנו לו מנוחת הנפש ברגעים האלה.

יש רגעים בחיים בהם האדם מתנתק מכל מה שסביבו, מתעלה מהמצב העגום שהוא שרוי בו ופונה אל ה' איך שהוא, בלי בקשה לבטל את הגזירה ובלי תחנונים – פניה טהורה ממחשבות, אני רוצה להתחבר אליך ה' ולהבין אותך. אני שם בצד את המקום שלי בו אני 'חולק עליך', עכשיו אני רוצה להתאחד איתך.

ברגעים כמו בסיפור זה נקודת שיא, שהולכים עוד מעט להרוג אותו ח"ו. אבל יש כל מיני רגעים של האדם בחייו שהדבר הכי טוב ומועיל לעשות הוא להתנתק מכל מה שמסביב, לומר "הניחו לי", ולהתאחד עם בורא העולם, רק אני ואתה, בלי חשבונות העולם וגם בלי חשבונות שמיא, לא מעניין אותי כלום – העיקר שאני איתך.

אחר כך בעזרת ה' תבוא הישועה תיכף ומיד! נחזור למציאות ונגלה שה' איתנו, והוא תמיד היה איתנו מאז ומעולם. רק היה חשוב אצלו הרגע הזה שלך איתו ביחד…

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.

נהנתם?

שתפו את זה הלאה!

• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים!  •