סיפור אבדת הטבעת // רבי מנחם מענדל מויטבסק

בשבת קודש, א' אייר, היה יום הסתלקות רבי מנחם-מענדל מויטבסק, או כמו שהוא נודע בחב"ד רבי מענדל'ה הורודוקער. הוא ייסד את הישוב היהודי החסידי בארץ בדורות האחרונים קודם בצפת, בהמשך בפקיעין ואז בטבריה.

הוא מסמל את התשוקה ומסירות הנפש על שלמות ארץ ישראל.

הוא היה רב-חבר של אדמו"ר הזקן, תלמיד מובהק של המגיד ממעזריטש והיה עוד אצל הבעל שם טוב. הוא היה חותם את עצמו "השפל באמת", וממנו למד אדמו"ר הזקן את מדת השפלות. "אמת מארץ תצמח", "צמח שמו ומתחתיו יצמח" שתי המידות הללו, שפלות ואמת, הן הצומחות כאן מארצנו הקדושה.

רבי מנחם מענדל הסתלק בא' אייר בשנת תקמ"ח (1788) ומנוחתו בבית העלמין העתיק בטבריה.

נספר משל שהוא היה אומר: משל למלך שאבד את טבעת החותם שלו, בה הוא היה חותם. המלך היה שרוי בצער גדול מאד, הנוגע עד צפור הנפש שלו. גם כל שרי המלך שנודע להם האבדן היו שרויים בצער גדול מאד. למלך היו כמה ילדים, וגם הם היו בצער גדול מאד על שאבא איבד את הטבעת-החותמת שלו, וגם כל העם, הנתינים, האזרחים של מדינת המלך, הצטערו בצערו של המלך.

כולם היו מתפללים ומחפשים את החותמת. המלך בעצמו, לא כל כך היה מדרכו לחטט, להסתובב ולחפש את הטבעת, אבל בתוך רשות היחיד, בארמון המלוכה שלו הוא מחפש. השרים חיפשו, הבנים של המלך יצאו גם הם לחפש את החותמת, אמנם ה'עמך', זה נגע להם מאד, אבל יותר בנחת, בלי כל הלחץ. זה מונח באיזשהו מקום במודע שלהם, או אפילו לא כל כך בחזית המודע שלהם, בכל אופן הם יודעים שהחותמת אבדה וצריך למצוא אותה.

יום אחד איזה אדם פשוט, איכר מבני המדינה, הלך לתומו הוא לא חיפש את החותמת ופתאום הוא רואה משהו נוצץ. הוא מתכופף ומרים, והנה זו חותמת המלך! הוא ידע לזהות אותה, וכאשר הוא מזהה שמצא את החותמת של המלך, הוא מאד-מאד שמח ומיד לקח אותה ורץ לארמון המלך והחזיר למלך את החותמת שלו. כולם שמחו עד הגג המלך שמח, השרים שמחו, בני המלך שמחו וגם היהודי הפשוט הזה (כך נקרא לו) שמח מאד. כולם שמחו על המציאה.

אומר רבי מנחם מענדל מויטבסק שכל אחד שהצטער בתחילה צערו היה אחר, וגם כל אחד ששמח בסוף השמחה שלו היתה שמחה אחרת. כתוב בפרקי אבות "לפום צערא אגרא" לפי הצער השכר ועיקר השכר הוא השמחה.

כלומר, לפי אופי הצער כך אופי השמחה: הצער של המלך היה על כך שהוא איבד את החפץ שהיה הכי יקר לו. הטבעת, החותמת, היא קנין של המלך והנה הקנין הכי חשוב, הלך לאיבוד. זהו צערו של המלך.

הצער של שרי המלוכה הוא עצר נמוך יותר מה עושים עם החותמת בדרך כלל? חותמים על מסמכים. מה יקרה חלילה וחס אם מישהו ימצא את חותמת המלך? הוא יוכל להשתמש בה לזייף מסמכים. אוי ואבוי, זה קלקול עצום לכל המדינה כולה. כמובן שהם מצטערים גם על זה שהמלך איבד משהו, אבל עיקר הצער שלהם הוא על ההשלכות של האבדה, שעלולות להיות כבדות וקשות ביותר

מהו צערם של בני המלך? הבנים של המלך מצטערים בצער אביהם הם רואים שפניו של אבא אינם איתם כדבר יום ביומו, ומתוך צערו גם הם מצטערים.

מהו הצער של ה'עמך'? צער שלא נודע בדיוק למה יש לנו מלך, אוהבים אותו מאד ומסורים אליו מאד (חיילים מוכנים גם למות בשבילו), וכאשר המלך הבנים והשרים, כולם מצטערים, אז גם אנחנו מצטערים. אבל זה לא אותו דבר, זה צער המוני, לא כל כך פרטי-איכותי.

גם בימינו, המלך שלנו, ה' יתברך, איבד את הדבר הכי יקר לו את ארץ ישראל.
כל יהודי ובפרט מי שקשור לחסידות ולרבי מנחם מענדל מויטבסק מרגיש עד כמה כואב לו בצער המלך, ועד כמה הוא משתוקק ומוכן למסור את נפשו על ארץ ישראל ועל השראת השכינה בארץ בבית המקדש.
בעזרת ה' שנקבל ממנו את המסירות נפש הזו ונחזיר גאולה לארץ!

—
הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'

נהנתם?
שתפו את זה הלאה!

• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! •