לעושה נפלאות גדולות לבדו // סיפור למוצאי שבת 🎻🎼

הבעל שם טוב ובתו אדל שכרו אניה כדי להגיע לארץ ישראל. בעל הספינה היה גזלן ורמאי. כשהגיעו לנמל, לא רחוק מהעיר איסטמבול, אמר שצריך לתקן פה איזה תקון וכאשר יסיימו יתן אות לנוסעים ויסעו הלאה. הבעל-שם-טוב ובתו לא שמעו את האות שאמר בעל הספינה, והספינה שטה לה לאיסטמבול. כל חפציהם נשארו בספינה והבעל-שם-טוב ובתו נותרו בעירום ובחוסר כל… בעמל רב עלה בידם להגיע לאיסטמבול והבעל-שם-טוב הלך לו לבית הכנסת ועסק בתפלה ועבודה.
מאחר שהיה ערב חג הפסח, הלכה אדל בתו לשפת הים כדי לכבס את בגדיה ובגדי אביה לכבוד החג. אדל עמדה וכבסה ועיניה זלגו דמעות ללא הפוגה. לפתע קרבה ספינה ורבים ירדו ממנה מבלי לשים לב לבכיה ולדמעותיה. איש אחד מנוסעי הספינה, שהיה עשיר ויהודי ירא שמים, ירד אף הוא מהספינה ובראותו בת ישראל בוכה בקול גדול נגש אליה ושאל מה קרה לה. אדל אמרה: "אבי צדיק וקדוש, ומסבב הסיבות הביא אותנו למצב כזה שנשארנו בעירום ובחוסר כל. והנה חג הפסח ממשמש ובא ואין אתנו כלום, לא אכסניא ולא דבר מצרכי הפסח לסדר סדר חג המצות". אמר לה האיש: "לכי תקראי לאביך וכל מחסורכם עלי!"

הלכו שניהם לבית הכנסת שבו נמצא הבעל-שם-טוב והאיש העשיר הביא אותם לביתו וקיבלם בסבר פנים יפות. הבעל שם טוב לא רצה לאכול, משום שהגיע זמן האסור באכילת חמץ, ואכילת מצה אסרו חכמים [בערב פסח]. נתנו לו יין והוא שתה באופן המותר. הנגיד הקצה חדר עבור והבעל שם טוב שהיה עייף מאוד מטורח הדרך והוא ישן בו. הבעל שם טוב ישן עד הלילה.

בעל הבית הנגיד חזר לביתו מבית הכנסת בו התפלל ערבית, והבעל-שם-טוב עדיין ישן. הוא התפלא מאד שאיש צדיק ישן עד מאוחר כשהגיע כבר הזמן לערוך את הסדר. ביקש הנגיד מאדל שתלך להעיר את אביה לסדר, והיא ענתה לו שעל פי התורה הקדושה אסור לה להעירו. בעל הבית הלך בעצמו להעיר את הבעל שם־טוב. כשנכנס הנגיד לחדר שבו ישן הבעל שם טוב, ראה שפניו להבים, עיניו בולטות ודמעות נוזלות מהן וקולות משונים נשמעו מפיו. בעל הבית נבהל בראותו את המראה הנורא ויצא מהחדר. כעבור זמן מה הקיץ הבעל-שם-טוב, נטל ידיו והתפלל מעריב בדבקות נפלאה, והרגיש הנגיד שאיש קדוש לפניו והוא זכה לארחו לחג הפסח.
לאחר תפלת ערבית ישבו לערוך את הסדר והבעל־שם־טוב אמר את ההגדה בהתלהבות ובדביקות, וכשהגיעו לפסוק 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְדֹלוֹת לְבַדּוֹ' היתה כבר השעה השלישית לאחר חצות לילה. הבעל-שם-טוב אמר את הפסוק בהתלהבות נוראה ובקול גדול.

לאחר שהסתיים הסדר, שאל הנגיד את הבעל שם־ טוב לפשר בכייתו בעת שנתו וכן את קריאתו בקול גדול של הפסוק 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת'. ענה הבעל שם טוב כי גזירה נוראה נגזרה על היהודים במדינת טורקיה בכלל, ועל איסטמבול בפרט, ומסרתי את עצמי בתפלה למעלה לבטל אותה ופעלתי בעזרת השם. בעת שקראתי הלל והגעתי לפסוק 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת' התבטלה הגזירה בפועל ומחר אי"ה תשמע בבית הכנסת את תוכן הדברים המפורטים.

למחרת, כשהגיע זמן תפלת שחרית, המתין כל הקהל עד שיגיע אחד הגבאים, סוחר חשוב מאד, שאחר לבוא. כשנכנס הגבאי אמר בקול רם: מזל טוב! מזל טוב! רבותי! נצלנו מגזירה רעה וישועת ה' באה לנו!".

עד כאן עיקר הסיפור, ובמקום אחר יסופר ההמשך, מה בדיוק היתה הגזרה על היהודים וכיצד היא התבטלה (ספר אור ישראל ח"ג עמ' קצט).

🍷
בדרך כלל, דמות הצדיק מעוררת רושם של שליטה מלאה בנסיבות החיים, וכח לשנות ולפעול אפילו כלפי שמיא, "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". ואילו כאן אנו רואים שהבעל שם טוב הוא כאחד האדם, לא הכל הולך 'חלק', ולפתע הספינה מפליגה והוא נותר מאחור חסר כל… אך הבעל שם טוב השריש בנו את האמונה בהשגחה פרטית בכל צעד, וודאי הוא חש כעת שה' מגלגל את העניינים בכוונה הנסתרת ממנו.

לכן הבעל שם טוב ממשיך 'לזרום בנחת' עם המאורעות. אם ה' גזר שאהיה כאן בחג הפסח, ודאי הוא יזמין לי את צרכי החג.

נקודת השיא בסיפור היא באמירת "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". אם הנפלאות גלויות רק לו 'לְבַדּוֹ', על מה אנו משבחים אותו? אלא שבימות המשיח יתברר שכל מציאות החיים שלנו רצופה נסים, וגם מה שגלוי עכשיו לפני ה' "לְבַדּוֹ", יתגלה לעינינו (כמבואר בפיסקה הקודמת) – כמו שנודע בהמשך הסיפור מה ארע עם הגזרה שהתבטלה. לדרגה הזו מגיע הבעל-שם-טוב בדרכו לארץ ישראל, כבר שורה עליו מקדושת הארץ שבה הנס והטבע מתאחדים והשגחת ה' נכרת בכל צעד, "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי הוי' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים".

(מתוך 'סודות מן הסדר' – הגדה של פסח)

 

– המשך הסיפור –

(למי שחשקה נפשו…)

 

וזה מעשה הנס: השולטן היושב באיסטמבול היה נוהג לצאת מפעם לפעם ולטייל בין נתיניו כשהוא מלובש כאחד האדם, לבל יכירוהו. ויהי היום והשולטן יצא לטיוליו, ורגליו הובילוהו אל מחוץ לעיר. התענג השולטן על הדר הטבע, התהלך בדרכו הלאה והלאה ולא התבונן שכבר הרחיק מן העיר. פתאום יצאו לקראתו אנשים מוזרים לו והם חבורת שודדים וגזלנים שמצאו מקלט בסביבות אותו מקום, והם תפסוהו והביאוהו למקום מחבואם.

השודדים חיפשו בכיסי בגדיו, מצאו תכשיטים של זהב וקצת מעות מזומן ולקחו להם. השולטן חשב, שאחרי שכבר לקחו את אשר מצאו אצלו יניחוהו וישלחוהו לחופשי, אבל לא כן חשבו השודדים. הם הודיעו לו שעליהם להרוג אותו לבל יגלה אחרי כן את מחבואם.

שקל השולטן בדעתו אם לגלות להם מי ומי הוא, והחליט שטוב יותר לבלי לגלות. אם ידעו שהוא השולטן אזי בודאי ירצחוהו, כי לא תהיה להם תקווה להנצל אם ישחררוהו. ואם יחשבוהו לאחד האדם ינסה בתחבולות, אולי יש תקווה. ויאמר להם: אם תמיתוני הרי לא יהיה לכם שום רווח מזה, ואם תשאירו אותי בחיים אוכל לשרתכם באופן שתרוויחו על ידי הרבה כסף.

הא כיצד? שאלו השודדים. ואמר להם: יודע אני אמנות אחת שאם אתעסק בה אצלכם תביא לכם ברכה רבה. אני יודע לעשות ממחצלות פשוטות מיני שמיכות, שמביני דבר מעריכים אותן הרבה ומשלמים עבורן מחירים גבוהים. תקנו לי מחצלות כאלה, ואני אעשה לכם בכל יום שמיכה. אתם תשלחו למוכרה באיסטמבול, והיה הרווח לכם ולי תהיה נפשי לשלל.

ויישר הדבר בעיני השודדים. השיגו מחצלת פשוטה, ונתנוה בידי האסיר – למען יראו האם כנים דבריו. ויהי כאשר כילה השולטן את מלאכתו, נתן את השמיכה ביד אחד השודדים והזהירו: מחיר השמיכה הוא כך וכך, ואם יתנו לך פחות ממחיר זה לא תמכור בשום אופן. ותדע כי סחורה זו היא למבינים בלבד, ולא תשים לב אם יצחקו לך הקונים כשתבקש מהם מחיר גבוה כזה. אתה תלך מחנות לחנות, עד אשר סוף סוף יזדמן לך מבין שישלם לך כמה שתדרוש.

בא השליח לאיסטמבול ונכנס לחנות אחת. וכאשר דרש בעדה את המחיר שאמר לו השולטן – צחקו לו. משם הלך לחנות אחרת, וגם שם צחקו כששמעו המחיר שהוא דורש. כך הלך מחנות לחנות, עד שנתקבצו סביבו הרבה אנשים וכולם לעגו וצחקו לו ואמרו שהוא חסר דעה או מטורף.

לאותו מקום נזדמן יהודי אחד בעל בית מסחר של יין, וכשראה קבוצת אנשים עומדים ומשוחחים ולועגים – ניגש גם הוא אליהם. הם ספרו לו שזה האיש הביא למכירה מחצלת פשוטה מתוקנת קצת ומבקש בעדה מחיר גדול, ואומר שזוהי שמיכה טובה ורק צריך מבין שידע להעריך אותה כראוי. אין זאת כי משוגע האיש.

הביט היהודי בפני האיש, והנה אינם פני משוגע. הסתכל במחצלת ומצא שמרוקמת בה אות אחת. ראה היהודי שיש דברים בגו. קרא את האיש אליו, הכניסו לבית מסחרו, שילם לו את המחיר שביקש ואמר לו שהשמיכה היא באמת טובה והוא יודע להעריכה היטב.

וישאל את האיש: מי הוא האומן שעשה את השמיכה? והוא השיב לו שלא יוכל לגלות לו. אבל אם רצונו לקנות עוד, יוכל להביא לו בכל יום שמיכה אחת. הסכים היהודי, והתנו ביניהם.

כשחזר השליח אל השודדים והכסף בידו, וסיפר להם כל אשר קרהו – ראה השולטן שהקונה הבין לרעו ומצא את האות. על כן מיהר להמשיך בעבודתו בשקידה רבה. למחרת קנה היהודי גם את השמיכה השניה, ומצא בה את האות השניה משמו של השולטן. אז הבין היהודי ברור את אשר לפניו, ומיד הלך אל ארמון השולטן וסיפר שם את כל המאורע.

בארמון שררה בהלה גדולה מחמת השולטן שנאבד, כי כבר חיפשוהו בכל מקום ולא מצאוהו. כשסיפר היהודי את דבר המחצלות הסכימו גם שם שבודאי זוהי אתחלתא דגאולה, וציוו ליהודי לבל יגלה לעת עתה לשום איש את הדבר, רק יוסיף לקנות את השמיכות. והוסיף היהודי וקנה את המחצלות, עד אשר נצטרפו מהאותיות שם השולטן ומקום ישיבתו. אז שלחו מהארמון פלוגה של חיילים לאותו מקום, והם התנפלו פתאום על השודדים ושיחררו את השולטן. השולטן לא שכח את גואלו, ויאמר לו: מה שאלתך וינתן לך? השיב היהודי: אם ה' יתברך גלגל על ידי זכות גדולה כזו להציל את חיי אדוננו השולטן, האם אבוא עוד לבקש שכר על זה? אז פקד השולטן כי תינתן ליהודי הזה, לו ולזרעו לדורותיו, זכות זו – אשר בכל זמן שירצו לבוא אל השולטן יהיו רשאים, מבלי לבקש שום רשיון מוקדם על כך.

שנים רבות עברו והיהודי לא השתמש מעולם בזכותו. עשיר היה ונכבד, ולא נזקק לטובה מיוחדת להטריח בה את השולטן. ברבות הימים נפטרו שניהם, גם השולטן וגם היהודי. הזכות עברה בירושה לבנו, וגם על כסא השולטן ישב בן השולטן הקודם, אך גם בנו של היהודי לא השתמש מעולם בזכותו.

ויהי היום והשולטן החדש נסע לטייל ברחובות העיר בלוית הוזיר הגדול [ראש השרים] שלו, והימים ימי האביב – ערב חג הפסח. ראה השולטן שהיהודים מובילים ארגזי מצות בעגלותיהם, וישאל את הוזיר: מה הן העוגות המשונות הללו?

השיב לו הוזיר, שהיה שונא ישראל גדול: אלו המצות שהיהודים אוכלים בפסח, והמהדרים שבהם אוכלים מצות 'שמורה' שמעורב בהן דם ילד מוסלמי, אותו הם שוחטים לשם כך. נבהל השולטן לשמע הדברים, והוזיר הוסיף להטעים לו את הדבר ו'להוכיח' לו שכן הוא, ואף יעץ לו לחקור ולדרוש אם באמת ישנם יהודים שאוכלים מן מצות מיוחדות הנקראות בשם 'שמורה', וכך יווכח באמיתות הדברים. מעשה שטן הצליח, שהדברים נכנסו ללב השולטן. הוא חקר ודרש, ומצא שהמהדרים שביהודים אמנם אוכלים מצות 'שמורה', שאופים אותן בזהירות מיוחדת ובדקדוקים ייתירים.

על פי עצת השר הצורר הוציא השולטן פקודה חשאית, לחקור מי ומי הם היהודים הנזהרים לאכול 'שמורה', לערוך רשימה משמותיהם ולדונם למיתה ביום הראשון של פסח, רחמנא ליצלן. ויהי בערב הפסח, ואותו היהודי סוחר היין, בנו של מי שהציל את השולטן הקודם, שכב לישון קצת וירדם. ויחלום, והנה אביו נגלה אליו ואומר לו: בני, סכנה גדולה מרחפת על יהודי העיר, ואתה בכחך להצילם. לך אל השולטן, על פי הזכות שיש לך להיכנס אליו בכל זמן שתרצה, ותאמר לו שהוזיר שלו העליל עלילת שקר על היהודים שמשתמשים בדם מוסלמי.

עוד תאמר לו כי הוזיר בעצמו הוא מוסלמי רק למראית עין, ובסתר הוא נוצרי יווני. ואם רצונו להיווכח בזאת, ישלח בלילה אנשים אל ביתו והם ימצאוהו כשהוא שוכב על מיטתו וצלב על צווארו.

היהודי נעור משנתו, ולא שם לבו לדברי החלום. "החלומות שווא ידברו"[שעב] – חשב בלבו, והכין עצמו ללכת לבית הכנסת לתפילת ערבית. עוד הוא ממשיך בשלו והנה שוב נפלה עליו תרדמה, ושוב בא אליו אביו בחלום ויזהירו לקיים את אשר ציווה עליו בראשונה, ואם לאו יחולו על ראשו דמי היהודים שישפכו חלילה.

כשהקיץ משנתו כבר היה לילה. הבין היהודי שאין זה דבר פשוט, וכי עליו ללכת תיכף אל השולטן. לא היסס עוד בדבר, והלך. כשבא לארמון השולטן כבר היתה השעה מאוחרת, ואף שלפי הזכות שירש מאביו יש לו הרשות להיכנס בכל זמן שירצה אל השולטן, לא חפץ בכל זאת להיכנס אליו מיד. ובפרט שהשולטן כבר שכב לישון. ויבקש את פקידי הארמון שיכניסוהו תחילה לאמו של השולטן, אלמנת השולטן הנפטר.

כשנכנס אליה סיפר לה את כל דבר החלום, וכי ברור לו שלא דבר ריק הוא, ועל כן הוא מפיל תחינתו לפניה שתלך תיכף אל בנה השולטן ותשתדל להסיר את רוע הגזירה. הוא הזכיר לה, שמאז הציל אביו את השולטן המנוח לא השתמשו לא אביו ולא הוא אף פעם בזכותם להיכנס אל השולטן. ואם עכשיו בא, הרי זה מפני שהדבר נוגע לחיי יהודים רבים בעיר.

אם השולטן ציוותה עליו לחכות בחדרה, והיא הלכה לבנה ועוררתהו משנתו. היא לא ידעה עד עתה על דבר הגזירה, ועל כן היו דברי היהודי לפלא בעיניה. ובלבה החליטה שתאמר לבנה שאביו – השולטן המנוח – בא אליה בחלום, ואמר לה שהיות ובנם השולטן החליט לעשות איזה דבר רע מאוד, על כן תזהיר אותו שיחזור בו תיכף מהחלטתו, ואם לאו מרה תהיה אחריתו. על דבר היהודי וחלומו לא חפצה להגיד לו, כי יראה שמא אין זה אלא חלום של דברים בטלים.

השולטן שמע את דברי אמו, אבל אמר שאינו יודע שום דבר רע. אמרה לו אמו: אולי עשית איזה דבר לא טוב בנוגע ליהודים? כן אמי, ענה השולטן, בנוגע ליהודים עשיתי באמת איזה דבר – אבל הוא טוב בהחלט. יש ביניהם כת האוכלת מצות מעורבות בדם מוסלמים, ועל כן ציוויתי לבער את הרע מקרבנו.

ויהי כראותה שאמת דיבר היהודי, סיפרה לבנה את דבר חלומו והזכירה לו את הזכות הגדולה שיש לאותו יהודי סוחר היין, שבא בחלום להזהיר את בנו – שהציל את חיי השולטן המנוח.

נכנסו הדברים ללבו של השולטן וציווה להביא לפניו את היהודי. הלה נפל לפני רגליו והפציר בשולטן לנסות את דברי אביו, ולשלוח תיכף חיילים לביתו של הוזיר, כדי להיווכח אם אמת הדבר שהוא רק מוסלמי מדומה.

השולטן נעתר לבקשתו, ושלח תיכף פלוגת חיילים לבית הוזיר. החיילים הקיצו את הוזיר משנתו, בדקו ומצאו צלב תלוי על צווארו. קנאת דתם בערה בלבם מיד, וירצחוהו בו במקום. הדבר היה בה בשעה שהבעל שם טוב קרא בקול גדול: "לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו!"

הגזירה נתבטלה, ולמחרת – ביום טוב ראשון של פסח – סיפר היהודי סוחר היין לקהל המתפללים את הנס ואת הישועה שנתגלגלה על ידו מן השמים.

(רשימות דברים, מדור הבעש"ט)