למעלה מהטבע בתוך הטבע

פרשתנו מתחילה לספר על היום השמיני למילואים. שמנה ימים עסקו משה רבינו, אהרן הכהן ובניו, להכין את עצמם ואת המשכן לעבודת ה': הלבשת הכהנים בבגדי הקדש, משיחת המשכן והכהנים בשמן המשחה, הקרבת הקרבנות של ימי המילואים, והזאה מדם הקרבנות על כלי המשכן ועל הכהנים. הנה הגיע היום השמיני – ביום הזה יחלו הכהנים סוף סוף בעבודת המשכן. בנוסף כל אחד מעם ישראל הביא קרבנות להקריב על המזבח ובכך מתחילה עבודת המשכן, ומסביר רש"י שהציווי על כל אחד הוא בשביל: "להשרות שכינתו במעשה ידיכם".

מה היה מיוחד ביום השמיני למילואים, עד כדי כך שפרשת 'שמיני' נקראת על שם היום הזה? היום השמיני שימש יום כפול, מצד אחד הוא היום האחרון לימי ההכנה ומצד שני היום הראשון לעבודה במשכן. היום השמיני כלל בתוכו שני תכונות הפוכות של הכנה ועבודה, יחד בו זמנית. בקבלה ובחסידות תכונה זו נקראת 'נשיאת הפכים', היכולת לשאת שני דברים שנראים לכאורה הפוכים.

חז"ל מציינים ש"כל השביעין חביבין" ובתורה מפורש ש"העשירי יהיה קדש". המספר שבע מבטא את שלמות הטבע, מחזוריות ימי השבוע הקבועים לעולם. המספר עשר מבטא את הקדש, הנבדל לגמרי מן הטבע, כך המעשר מהיבול והבהמות הוא קדש ובעשרה מישראל שורה השכינה. המספר שמנה שביניהם הוא הדרגה שלמעלה מהטבע – היום השמיני שובר את מחזוריות ימי השבוע, רמז לאין סוף – אך כזו שאינה נבדלת ממנו לגמרי.

סוד ה'שמנה' הוא להיות "בלי גבול בתוך גבול". העולם בו אנו נמצאים, מלשון 'העלם' והסתר, מלא הגבלות. אך הנשמה האלקית שבתוכנו במהותה לא מוגבלת, היא חלק א-לוה ממעל וממילא אין סופית. הנשמה לא מחויבת לגבולות הגשמיים של העולם, בדוגמת הגוף והנפש הבהמית – ביכולת האדם לגלות את עוצמת האור האלקי שבנשמתו ולהאיר את כל העולם בטוב. מה עושים עם זה?

אחרי הכל, איך אפשר לשאת הפכים ולהצליח להיות 'לא מוגבלים' בעולם הזה המוגבל, זה לא הגיוני?

היום השמיני למילואים חל בראש חודש ניסן ובעצם היה הכנה לחג הפסח בי"ד ניסן. את חג הפסח אנו מציינים בתפלה: "זמן חרותנו", החג בו יצאנו לחרות. פסח הוא הזמן המסוגל לצאת לחרות גמורה מכל מה שמגביל אותנו בעולם הזה. "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". הבעל שם טוב אומר שבכל שנה אנו יוצאים לחרות משעבוד מצרים, מהמיצרים הגשמיים המגבילים אותנו, ועוד יותר בכל שנה היציאה ממצרים היא בהתגברות יותר וביד רמה יותר.

החרות היא החופש מכבלי הטבע שמופיע בתוך המציאות. אדם המנסה להרגיש את עצמו מופשט מהגשמיות לגמרי מתוך ניתוק מהעולם, כביכול לא-מוגבל – אין זה תענוג אמיתי. תענוג אמיתי של יציאה לחרות הוא כשהאדם מרגיש את עצמו לא-מוגבל דוקא בחיים בתוך גדרי הטבע הנראים לכאורה 'מוגבלים' התענוג הוא לעמוד בתוקף ובחיוך מול גדרי הטבע ולגלות כי מה שלמעלה מהטבע מתגלה כאן ממש. לא לברוח מהמציאות.

ימות המשיח הם מה שמעבר לעולם הזה, אך עדיין אינם בגדר העולם הבא. כמו היום השמיני הכולל את ימי ההכנה עם תחילת העבודה ימות המשיח לוקחים את ימי ההכנה המאומצת שלנו בעולם הזה, ומושכים אליהם את התענוג של שכר העבודה לו זוכים בעולם הבא.

כך גם בית המקדש שאנו חפצים לבנות בקרוב הוא התגשמות של מקום ה"בלי גבול בגבול", המקום בו אפשר לקבל את החוויה המיוחדת הזו בכל עת. אדם המרגיש בביתו מכווץ, עצוב ומכונס בעצמו, עולה יחד עם משפחתו לבית המקדש בירושלים ומתמלא שם בשמחה ובחיות לא-מוגבלות, אותן הוא ממשיך ומכניס בחזרתו הביתה לחייו האישיים. תחושה כזו אפשר להרגיש גם היום בזעיר-אנפין כשמגיעים לרבי אמיתי. הרבי משרה בסובבים אותו את החוויה של 'בלי גבול בגבול'. כך גם המשיח המיוחל יהיה הדמות המושלמת לגלות בחייו את ה"בלי גבול בתוך הגבול".

שבת שלום ומבורך!