למה שיסבלו כלל ישראל בגללן?!

במשך חמש מאות שנה הפצירו הרבה צדיקים שתרד נשמתו הגדולה של הבעל שם טוב הקדוש לעולם, אבל היא לא רצתה לרדת.

וכך היה הסיפור:

פעם אחת התעורר רעש גדול בשמים בין הנשמות נשמות הצדיקים הרעישו ודרשו שתבוא הגאולה השלמה, כי כבר הגיע הזמן! אך כנגדם טענו נשמות רבות שעדיין אין השעה כשרה לכך, כי ישנם הרבה נשמות שעוד צריכות תיקון, ומה יהא עליהן? ענו להם הצדיקים: "זה לא מצדיק את זה שכל כלל ישראל יסבלו בשל כך וישארו בגלות".

לבסוף הסכימו כל הנשמות שמכיוון שנמצאת איתם נשמה גדולה, נשמת הבעל שם טוב הקדוש, ישאלו את פיה. והשיבה להם: "הרי מפורש במקרא "לבלתי ידח ממנו נידח", ה' הבטיח שלא ישאיר אף נשמה בגלות!" אמרו לה הנשמות: "אבל כלל ישראל סובלים בגללם כבר המון המון שנים, ועד מתי ימשיכו עוד לסבול?"

לכן דרשו הנשמות מנשמת הבעש"ט שתרד היא לעולם ותתקן את אותן הנשמות שצריכות תיקון, ועל ידי זה ירדה נשמת הבעל שם טוב לעולם.

ופעם אחת בחייו הרעיש הבעל שם טוב להביא את הגאולה, והשיבו לו מן השמים: "הלא אתה עיכבת את הגאולה עד שיבואו כל הנשמות לתיקון שלהם, ומה אתה רוצה עתה?"

חוש האחריות וההתקשרות לכל פרט ופרט היא תכונתו של רועה נאמן. כשמדברים על רועה, עולה מיד דמותו של משה רבינו 'רעיא מהימנא'. הוא שמסר את נפשו על עם ישראל באמרו: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". בנשמתו של רועה אמיתי חקוקה ההתקשרות והמסירות לכל פרט ופרט, לכל יהודי ויהודי.

מי שמוסר את נפשו על עניין מסוים, הוא זה שבכחו להביא אותו לידי תיקון שלם. בכך שנשמת הבעל שם טוב היתה זו שהתעקשה והכריעה ש'לא ידח ממנו נדח', הצביעה על עצמה כעל היחידה שיכולה להיות צינור של חיים וגאולה לאותן הנשמות הנדחות.

אכפתיות מורה על כך שקשורים באמת כשאני או אתה נחשוב על יהודי אחר ובאמת יהיה לנו אכפת ממנו, אנו נעבוד כל הזמן איך לעזור לו ולהרים אותו, ובסוף נמצא ונטכס את העצה הנכונה איך להוציא אותו מהצרה בה הוא נמצא ולגאול אותו לגמרי. מי מאיתנו שיהיה מוכן להתמסר כך ולהקדיש את חייו לכל היהודים מובטח שלבסוף יצליח במשימתו…

(מתוך הספר "אור ישראל")

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים באהלי צדיקים – סיפורים

נהנתם? 

שתפו את זה הלאה!

• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! •