"להשליך את עצמנו בתוך ים של מסירות נפש, בים של בטחון" – מכתב

ב"ה, ה' ט"ו מרחשוון תרפ"ח

ריגא.

היציאה ממדינתינו היתה מוכרחת לי, כי מעת מאסרי עד יום צאתי צלחה היו ימי דוחק ולחץ, יסורים גדולים, ופחדים נוראים, ותהילה לאל כי נשארנו בחיים, והודו לה' כי טוב.

משנת תרפ"ב, בחדש זה עד סיון תרפ"ז (המאסר), כמעט אשר לא עברה שבוע, שלא עבדתי עבודה קשה בעולה של תורה, ובמלחמה גלויה וכסויה עם רודפי הדת הן המה ה"יבסקציה" הידועה (המחלקה היהודית בתוך המשטרה החשאית ברוסיה).

השנה הראשונה היא שנת תרפ"ב, עלתה לי לשנת הכנה והתרכזות, וכמעט אין עיר אחת בכל מרחבי מדינת רוסיה, אשר לא באתי בכתובים, בהנוגע לחדרים, מקוה, רב, שו"ב, לא שלותי ולא שקטתי עד אשר הגעתי אל המטרה, ומטרתי היתה לחזק לומדי תורה, בלי הבדל מפלגה, ובלי הבדל שנים. אחת היה לי אם לייסד חדר, ישיבה, לימוד גדולים וזקנים בשיעור גמרא, עין יעקב, משניות, או חברה תהלים של אנשים פשוטים.

במשך השנה ההיא ארגתי לי לשכת עבודה עם אחדים מאברכי התמימים יחיו, מהם כותב, ומהם אשר לקחו על עצמם הטורח לנסוע בעיירות ולעורר בדיבור מעל הבימה ובכתב, מעיר לעיר.

תנאי החיים, בימים ההם, הכללים והפרטים, אי אפשר לתאר גם בעט סופר מהיר, בכל זה מבלי התחשב עם כל זה, הנה בעזרתו יתברך עלה בידי, לאסוף כל החומר הדרוש ובתחילת שנת תרפ"ג נסעתי למוסקבה, ומטרת נסיעתי היתה, להתחיל העבודה, בתיקון על העניינים בענייני חיזוק התורה והדת, על פי החומר שנקבץ אצלי במשך שנת תרפ"ב.

בבואי למוסקבה, מצאתי תהפוכה גדולה. – הגם שהייתי בקיץ תרפ"ב במוסקבה והתעכבתי במוסקבה כששה שבועות ובפטרבורג כשבוע, ובהיותי קויתי אשר כעבור איזה זמן יתקבץ אצלי החומר הדרוש, אוכל בעזרתו יתברך להתקרב אל העבודה, ועל מנת זה נסעתי למוסקבה תחילת שנת תרפ"ג. אמנם בבואי נוכחתי לדעת כי אלו אשר עמדו לימין רעיוני והצעתי בקיץ תרפ"ב, כי צריכים לעשות בענין החזקת התורה והיהדות, נתקררו במשך הזמן, ומהם האומרים, כי מה אפשר לעשות, ואלף פעמים שמעתי אומרים לי, להמשכיל בעת ההיא ידום.

מצבי הפרטי בעת ההיא היתה אשר בנוסעי למוסקבה, הוכרחתי להלוות גמ"ח על פתקא שלי, למען להניח איזה סכום על ההוצאה, ובבואי למוסקבה הביטו עלי כעין "מקבל הבא ללקוט…" לא אכחד אשר בזוכרי היום ובכל יום, את מצב נפשי אז, לא אוכל להתאפק מלבכות. התאכסנתי אז בבית דירתו של ר' נחמיה גינזבורג… ואיזה ימים התבוננתי בהמצב הכללי עד כי החלטתי אשר עלי להבליג על כל המכשולים ולחרף את נפשי בעבודה ומעשה לטובת התורה מבלי התחשב על כל אשר יאמר עלי.

הוד כבוד קדושת, אבי אדני מורי הרב הקדוש (רבי שלום דב בער) סיפר לי אשר הוד כבוד קדושת אאזמו"ר – אביו הקדוש (הרבי מהר"ש) – אמר, וזה לשונו: "כשלא יכולים לרדת צריכים לעבור, ואני סובר שמלכתחילה צריכים לעבור, לכתחילה צריכים לקחת בחוזקה, לא להתפעל מאף דבר, ולבצע מה שצריכים לבצע, וכאשר מתחילים – עוזר השם יתברך".

המאמר הזה היה לי ליסוד, ובטלתי בביטול גמור את כל הדיבורים של המקררים אותי, והאומרים לי שאין מה לעשות, ודרשתי מהרב רבינוביץ' אשר יקרא לאסיפה נמרצה אחדים ממינסק, ויטבסק, חרקוב, קיוב, יקטרינוסלב, פטרבורג ועוד, והערכתי לו סדר היום בפתקי שאלות ועניינם, והרב רבינוביץ' ענה בשלילה גמורה כי הוא לא יקרא לשום אסיפה כי יודע הוא אשר כולם חושבים שאין מה לעשות וצריכים לחכות, וכה עבר כשבוע ימים ודיברנו כשלש פעמים והוא באחת אשר לא יעשה שום אסיפה.

אז, – אחרי ההתראה שהנני עושה על דעת עצמי – קראתי לכל אלו העיירות האמורים והגבלתי להם מועד מוגבל, ומה נפלא הדבר אשר במשך כעשרה ימים כבר נתקבלו ידיעות מכל המקומות כי נכונים המה לבוא, וכן היה כי כולם כאחד באו, והרצאתי לפניהם רעיון העבודה בפועל וכולם הסכימו על ידי, ומני אז הותחלה העבודה…"

 🧶🧶🧶

עד כאן הסיפור היה רק רקע לכל העבודה הכבדה שפעל ועשה בשנים האלה, אך נקודת השיא של הפעילות היתה בסעודת הפורים של שנת תרפ"ו, כשנה קודם המאסר הקשה בחודש סיוון תרפ"ז:

"על פורים באו הרבה אורחים, ובעת הסעודה תהילה לאל חזרתי דא"ח (דברי חסידות), ואחרי כן כמנהג העולם שתיתי מעט, ואפשר יותר מהרגיל, עד שלבי התמלא שמחה רבה, וכנהוג מתחילים לדבר בענייני חיזוק הדת, עד שהתגלגלו הדברים בהנוגע ללימוד עם נערים קטנים (להקמת "חדרים" ברחבי רוסיה ללמד עם ילדי ישראל), וביני לביני הבקבוק מתרוקן וכוסי רוויה, ואנ"ש והתמימים יחיו מנגנים בהתעוררות גדולה ובמרירות עצומה.

בה בשעה, המחזה היה מלהיב במאוד, בזכרונות ימי קדם, בהיותנו בירושלים דחסידות היא ליובאוויטש, והמקדש מעט עמד על תילו, וכהנא רבא קדש הקדשים מכהן פאר (אבי כ"ק הרבי הרש"ב), מאות חסידים ואנשי מעשה סובבים חונים עליו, ומאות תלמידים יושבים או עומדים על הקורות בזאל (בבית המדרש) הגדול וכולם יוקדים כיקוד אש, והמחשבה מרקדת ורצה מענין לענין, עת צאתנו מליובאוויטש, גלות אריאל, גלות רוסטוב, דירת רוסטוב, סלאוויאנסק, החזרה לרוסטוב מעון החדש, חליפות הממשלות, מלחמת אחים, מצב המלחמה, הפחדים, השמועות מבהילות ממעשה הבאנדעס (כנופיות) השונים, הסתלקות אור המאורות (הרבי הרש"ב), היתמות, הבדידות, החולי, הרעב הנורא, סגירת הישיבה, החיפושים, כתבי המלשינות, העלילות, הכרח היציאה או הבריחה מרוסטוב, הביאה לפטרבורג, הגלות והדחקות, תחילת ההסתדרות, הקושי והכובד מכל צד ופינה, הפחדים האיומים ועתה (כלומר בשעה ההיא), יושבים תהילה לאל במעון רחב ידיים בטבור העיר בבירת לנינגרד, בדירת מי שהיה שר הצבא פוליאנוב (אשר איש יהודי לא הרהיב עוז גם לעבור דרך החצר ההיא). תהילה לאל נתקבצו מאות אנשים, מאלו אשר י"ב שנים מקודם היו בירושלים דחסידות היא ליובאוויטש, ועומדים עתה באותו מעמד והרגש אשר עמדו אז, ברעיונות טהורים ובהרגשים זכים, מסורים ונתונים אל הקודש, הם אינם אשמים כלל על אשר אין להם אותו הרועה נאמן אשר דרוש להם, מוסר כליותי, בדכדוכה של נפש והרגש פנימי.

כל השעה ההיא ישבתי וידי על פני והדמעות התגלגלו בפרץ רב, כמובן שאלו אשר היו באותו מעמד, הנה התלהבו מזה עוד יותר, והגביהו קולם בשיר וזמרה מאותם הנגונים אשר הם בעצמם (בלי שום זכרונות) מעוררים את הלב, ובפרט בעת שהכל עולה בזכרון, וקל וחומר בן קל וחומר בעת שהלב היא פתוחה ובהתרגשות בלתי מוגבלה.

כל אלה פעלו עלי רושם עז, ולפתע פתאום כאילו ירדתי מענני מרום, או עליתי מתהום רבה, עמדתי ממקומי (כן סיפרו לי) כולי נלהב ורועד ואפתחה פי, בדברים כאלה.

אחים, יהודים בכלל ואנ"ש והתמימים בפרט, כולנו היהודים הנמצאים ברוסיה, עומדים באותו מצב בו עמדו אבות אבותינו כשיצאו ממצרים, המדבר משתי הצדדים, הים מלפנים ופרעה וחילו מאחור. כל יהודי צריך לדעת וכל אחד שימסור זאת בשמי לחברו, שלפי חוקי הממשלה, יכול כל יהודי לקיים כל המצוות בלי שום הפרעות, כל אחד יכול לתת את בנו ללמוד אצל מלמד כו' וכו'.

אחים יהודים! המדבר השומם הוא משני הצדדים והמצרים – ה"יבסקציה" – נוגשים מאחור, מר לנו מאוד, אין לנו שום דרך ושום ברירה, מלהשליך את עצמנו בתוך ים של מסירות נפש, בים של בטחון. כל יהודי הנמצא ברוסיה מבלי הבדל עדה, גיל ומעמד, בעלי בתים ואינטליגנטים, צריכים לזכור את תקופת האינקווזיציה בה נשרפו ונשחטו עבור תורה ועבור מצוות, כל יהודי צריך לומר רק זאת שהוא יהודי ושיראה זאת בפעילות של השתתפות ביסוד "חדר". כל יהודי שיזכור רגע זה, יהודים בואו ונשליך את עצמנו בתוך אש המסירות נפש. כל אחד שיזכור שלוקחים ממנו את ילדיו, רוצים לעשות מכולנו ערירים רחמנא ליצלן, מחויבים אנו כולנו מבלי הבדל אם רבנים, שוחטים, מלמדים, בעלי בתים, סוחרים, רוכלים, משפטנים, רופאים, אנשים ונשים, כולנו יחד צריכים לדעת שיהודים אנחנו והולכים אנו למסור את נפשנו בפועל ממש, להישרף חלילה עבור התורה והמצוות, ולזכות – לבנים ובני בנים.

יהודים! הסבירו אחד לשני את המצב האיום למה שהובילונו השקצים היבסקציה ימח שמה, זכרו מי הוא שונאכם, כל אחד מכם שיעורר הרגשתו האלקית הנמצאת בו וילחם עם השונא המר, עוכרי ישראל היבסקציה ימח שמה, יהודים סבלו רבות, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, רוצים ח"ו לשמד יהודים, זכרו והצילו עצמכם כשעוד יכולים להציל, הקימו חדרים, לכו לבתי הכנסת ולימדו בהם בכל יום, החזיקו בדרך ישראל סבא ויתן לכם ה' בנים ובני בנים כו' וכו'.

אחרי זה (סיפרו לי) אשר ישבתי על כסאי ובכיתי בכי רב, אבל איש לא נגע בי, ובחדר היה רעש גדול פנימי והתעוררות עצומה, וכה עבר כשעה, ואחרי כן הנני זוכר כי הגידו לי אשר כבר שעה חצי הששית בוקר (התחלת הסעודה היתה בערך 4 בצהריים ובשעה 7 בערך באמצע הסעודה, עוד קודם אמירת דא"ח התפללנו תפלת ערבית) והמשכנו את הסעודה בשתיה ושמחה ודיבורי התעוררות וניגונים עד עלות השחר שעה חצי השמינית וחסל סדר פורים.

השיחה של חג הפורים עשתה רושם עד כי נשלחו הידיעות בכמה מקומות, ותהילה לאל נסתדרו שיעורים חדשים כן חדרים ובתי לימוד".

(מתוך מכתב, חשוון תרפ"ח – לקוטי דיבורים חלק ה, עמ' 1269 ואילך)

🍷

מומלץ ממש! למי שיש חשק וכח, לשבת בנחת ולקרוא את המכתב המרגש והמעורר הזה (המונה 20 עמודים). – כל זה היה רק טעימה מהמכתב המיוחד הזה.

עולה השאלה, מה כל הרעש הגדול הזה אמור להגיד לי בימים כתיקונם, בסך הכל טוב לי פה, יש לי בית בארץ ישראל, יש לי שקט ואני יכול לחיות כמו יהודי כרגיל…?

הסיפור הזה היה לפני 2-3 דורות, ובכל דור הגלות והמחנק על עבודת ה' היהודית באה מכיוון אחר. אז, השלטונות הסובייטים ובכללם ה'מחלקה היהודית' הצרו לאחינו בני ישראל ורדפו אותם בכל דרך על שמירת היהדות. כל עוד הגאולה עוד לא באה ואור ה' לא גלוי בעולם, יש מונעים ומעכבים שמנסים לעצור אותנו מלעבוד את ה' ביתר שאת.

בדור שלנו עיקר המלחמה שלנו היא לייצר חיי עבודת ה' באופן ציבורי, מתוך התאגדות של שומרי התורה והמצוות. המשחק הפוליטי היום, יותר מכל מפריד בין שומרי התורה והמצוות, מדכא את האווירה של חיי עבודת ה' במרחב הציבורי ומשאיר אווירה של חול ותרדמה באוויר, כל אחד נשאר עסוק בענייניו האישיים. הרצון וההכרח העזים לגאול את ארץ ישראל מיד הצרים אותה וליישב אותה, נבלמים כל הזמן; והזעקה לביטחון ושלום אמיתי לחיי היהודים, מושתקת ולא נשמעת.

עיקר ההתנגדות לחיים ציבוריים של עבודת ה' היא בדיכוי והחלשת החיות בלבבות היהודים, והשארת התחושה שאין מה לעשות – כמו אז – למרות שיש לנו כל כך הרבה כח לפעול ולעשות ולהאיר, גם בחשך הזה שאנו נמצאים בו, שהרי 'מעט אור דוחה הרבה חושך'.

עד כאן היה זה ציור המצב בהווה. ועכשיו, למעשה, עיקר המניעה והחלשת החיות נמצאת עמוק בלבנו, ואנחנו יכולים לצאת מזה! אם נסתכל סביבנו נראה כמה יהודים יש שרוצים לעשות בשביל להחיות את החיים היהודים בציבור בארץ ישראל, כל יהודי ויהודיה, ומה שצריך הוא לפעול יחד, לחזור בתשובה יחד, להאמין ביהודי שמולי ולהציע לו לעשות אפילו משהו קטן יחד (כמו שעשו אז- להקים 'חדר', בית לימוד, פעולה לחיזוק היהדות, או כל פעילות אחרת לעידוד המלכות היהודית המאחדת, אליה אנו מייחלים בארץ ישראל).

יהודים אחים! אין עליכם בעולם 😊

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.

נהנתם?

שתפו את זה הלאה!

• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! 👍•