כמים הפנים לפנים | רבי חנוך צבי מבנדין

רבי חנוך צבי לוין מבנדין היה יהודי מיוחד במינו ברחבי פולין. התחתן עם בתו של ה"שפת אמת" מגור, והנהיג ברבנות העיר החשובה בנדין. למרות היותו רב-העיר במשרה מכובדת הוא קירב אליו אנשים שהכיר וכאלו שלא הכיר. מעולם לא פגע באדם, אף בתנועה קלה ביותר, לכן המה ביתו תמיד המון רב.

לעתים הגיעו אליו טרדנים והיו מענים אותו באריכות דברים ששטחו לפניו, אך רבי חנוך צבי לא גילה לעולם קוצר רוח או מורת נפש. כל אדם קיבל בשמחה עצומה, בהתלהבות, בשתי ידיים הושיט לו שלום.

פעם אחת בימות החורף, נכנס אליו יהודי אחד והוא קיבל אותו במאור פנים, "מה טוב שבאת, מה טוב שבאמת", אמר בקול שמח והושיב אותו במקום מכובד. הוא ביקש מהרבנית להגיש לו כיבוד "אורח כזה יקר", אמר.

הרבנית לא הכירה את האורח. כשנפרד אותו יהודי מרבי חנוך צבי ויצא מהבית, נכנסה הרבנית לבעלה ושאלה: "מי היה האורח המכובד הזה?"

– "אינני יודע, איני מכירו, יהודי…" ענה בתמימות.

כך גם היה כשנהיה חולה, והגיע לביתו בחור ללון אצלו ולשמש אותו כשיצטרך. כשנזקק למשהו ובא להעיר אותו, היה עומד רבי חנוך צבי ליד מיטתו רועד בהתפעלות גדולה: "הרי אני בא להעיר מהשינה את בנו של השם יתברך".

בשנת תרפ"א ביקשו ממנו לכהן כרבה של העיר בנדין. לפני שנבחר לרב העיר, היתה העיר מלאה מחלוקת והתגוששות בין הפלגים הדתיים והחילונים. מערכת הבחירות התנהלה בסופה וסערה. לאחר שרבי צבי חנוך נבחר כרב, באו לביתו יריביו שהרבו להשמיץ אותו בימי הבחירות, לביקור נימוסין. הוא שמח מאוד לקראתם וכיבדם יפה מאוד.

כשישבו בסלון הבית, פתח ואמר:

"מעשה בחכם אחד שנקלע ליער וחיות טרף הגיחו לעומתו וזממו לאוכלו חיים. כלי זיין לא היו בידו להילחם בהם, וגם אם היו לו כלי זיין לא היה יודע כיצד משתמשים בהם.

"מה עשה? החליט בלבו שיתחיל לאהוב את החיות הללו. אך כיצד אוהבים חיות טרף? היה מתעמק ומפליג בהרהורים, שהם יצורי ה', וכל מה שברא לכבודו ברא, עד שהתעוררה בלבו אהבה עזה ונאמנה. מכיוון שכך החלו גם החיות לרחוש לו אהבה, כי "כמים הפנים לפנים" ולא נגעו בו לרעה!"

"אף אני כן" – הפטיר רבי חנוך צבי – "עוד לפני שנבחרתי לכהן כרב העיר החלטתי לאהוב את כולכם, ולכן הצלחתי בבחירות…"

(מתוך הספר 'זכרונם לברכה')

נדפס ממנו הספר "יכהן פאר" חידושים ודרשות, ועל התורה ומועדים.

כשהגיעו רגעיו האחרונים של רבי צבי חנוך מבנדין, בליל שבת קודש אחרי הסעודה, ו' באדר א' תרצ"ה, שמעו אותו קורא:

– "אבא רחימא, אם זה רצונך, אנא שיהיה כמו שאתה רוצה…"

במילים אלו פרחה נשמתו למרום.

️

נקודה אישית: האהבה הפשוטה והעמוקה לכל יהודי היתה בולטת אצלו מאוד, כמו שמעידים הרבה סיפורים. אז למה הוא מתייחס ליריביו שאינם שומרי תורה ומצוות כ'חיות טרף'? האם זו אהבת ישראל?

ברור שהוא לא התכוון להשוות אותם לחיות ממש, אחרת לא היה עניין לגלות אליהם אהבה כלשהי… אלא הוא הרגיש שהמריבה וההשמצות נגדו הגיחו מאיזו בהמיות רעה וטורפת הנחבאת בלבם של אותם יהודים.

אדם רגיל שהיה מתנצח מול יריביו, אם היה מתייחס למעשיהם הרעים כלפיו כאל התנהגות אנושית ואגוצנטרית – כשהיה מנצח, היה בז להם ומתעלם מקיומם, ואולי אף מתנקם בהם…

אך צדיק כרבי חנוך צבי הבין שאין להם התנגדות לחנוך צבי האישי, וכנראה היה קשה להם עם מה שהוא מייצג ולכן אולי התפרצה מהם איזו חיתיות לא מרוסנת, מכיוון שהיה קשה להם. חיתיות כזו בקלות היתה יכולה להתפרץ גם אצלו, אלמלא הקב"ה היה עוזר לו.

את אותם יהודים יש לאהוב הרי הם אחים שלו, ובטח אותן השמצות לא נובעות משנאה אמיתית. ממילא אחרי שניצח, גם ההתנגדות הבוערת אצלם כבר שכחה מעט, וכעת יוכל לקרב אותם אליו בעבותות אהבה גלויה ומאירת פנים. הם בודאי ישמחו למאור פנים וחיוך…

[בתמונה: הולך עם מקלו משמאל].