הצעקה המשותפת שלנו // רבי לוי יצחק מברדיטשוב

לכבוד ראש חודש אלול, נספר משל מרבי לוי יצחק מברדיטשוב.

את הסיבה לתקיעות השופר הסביר רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעזרת משל:

מלך אחד נסע ליער גדול להשתעשע ולהתענג מציד חיות ועופות. הגיע המלך אל עומק היער ולא מצא את דרך המלך שתוביל אותו בחזרה אל ביתו.
ראה ביער אנשים המתגוררים בכפר הסמוך, ושאל אותם על הדרך. והם לא הכירו את המלך, ולא ידעו מה להשיב לו, כי הם מעולם לא ידעו מהי הדרך הנכונה והישרה לצאת מן היער.
עד שמצא המלך איש חכם ונבון ושאל אותו. הבין החכם שהמלך הוא, נבהל ומיהר להראות לו את הדרך, כי בחכמתו, ידע האיש את דרך המלך הנכונה והישרה. כך הביא את המלך אל בית המלוכה בחזרה לכיסא מלכותו.

האיש ההוא מצא חן מאוד בעיני המלך. המלך נתן לו יחס מיוחד כפי שלא נתן לאיש משריו. המלך הלביש אותו בבגדים יקרים, ואת בגדיו הישנים ציווה לשמור באחד המחסנים שבארמון.

אחרי ימים רבים, חטא אותו האיש לפני המלך, והמלך כעס עליו מאוד וציווה על שריו היושבים לפניו לשפוט את האיש, כפי שראוי למי שעובר על מצוות המלך.

האיש היה מודאג מאוד, כי ידע שישפטו אותו לכף חובה, כי חטא לפני המלך. הוא השתטח לפני המלך, התחנן וביקש כי לפני שיגזרו את דינו ימלאו בקשה אחת שלו – ילבישו אותו בבגדיו הישנים שלבש בשעה שהוציא את המלך מן היער. המלך הסכים לבקשתו.
והנה, כאשר הלבישו את האיש בבגדיו הישנים, נזכר המלך בגודל החסד שעשה עמו אותו האיש, אשר החזיר אותו אל בית המלוכה ולכיסא מלכותו. נכמרו רחמיו של המלך, נהג באיש במידת החסד ומחל לו על חטאו.

וכך הסביר ר' לוי יצחק:
בזמן מתן תורה הלך הקדוש ברוך הוא אל כל האומות, ואיש לא רצה לקבל את התורה. רק אנחנו, עמו בית ישראל, קיבלנו את התורה בשמחה ובתענוג גדול. שמנו על שכמנו עול מלכות שמים, המלכנו את הקדוש ברוך הוא למלך עלינו וקיבלנו עלינו את מצוותיו ותורתו.
והנה פשענו ומרדנו בו. ובראש השנה אנו מפחדים מיום הדין, לכן אנו תוקעים בשופר, כדי להזכיר את השופר שנשמע בשעת קבלת התורה בהר סיני. זהו הלבוש שלבשנו אז, וכך אנו מבקשים שיזכור לנו המלך זכות זו וימחל על כל עוונותינו ופשעינו ויכתבנו לחיים ארוכים וטובים, אמן.

(מתוך ה"קדושת לוי")

מה הכוונה שאנחנו הוצאנו את המלך מהיער? ולמה אנחנו כל שנה מבקשים מהמלך שיזכור זאת?

תקיעת השופר היא הצעקה המשותפת לנו ולה'. כמו שאנחנו נמצאים בגלות עם כל המשברים וההסתרים, גם ה' מרגיש נעלם ונחבא והוא לא יכול להתגלות בחופשיות בעולם.

כשאנחנו תוקעים בשופר אנחנו מזכירים לנו ולה' את הצעקה הפנימית שלנו, ואומרים לה': "אבא, תזכור שגם אתה רוצה להתגלות פה, ואת הרצון הזה הטלת עלינו לעשות, תוציא אותנו מעט מהגלות הקשה הזו כדי שנוכל לפעול כמו שצריך להוציא אותך כביכול מהגלות שלך, "והופע בהדר גאון עוזך".

(הקרדיט לתמונה: מוטי הלר)

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.

נהנתם?

שתפו את זה הלאה!

• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! 👍🏻 •