איך לומדים תורה // הבעל שם טוב הקדוש

פעם ליווה הבעל שם טוב את תלמידו רבי יחיאל מרגליות (שהיה אב"ד בעיירה קאוולי) לקראת התמנותו לרבנות העיר הוראדנה.

בליל שישי תעו בדרך וכבר ירדה השמש עד שהיתה חשכה גדולה כל כך שלא ראו אחד את השני. ירד הבעל שם טוב מהעגלה לחפש את הדרך, וכשרבי יחיאל חיפש את הבעש"ט מצא אותו שוכב על הארץ בפישוט ידיים ורגליים, בוכה בבכיה גדולה ומורט את שערות ראשו, ואמר שחושש שח"ו יחללו שבת. אחר כך אמר רבי יחיאל על אותה הנסיעה: "אפילו אם לא הייתי רואה רק את זה שבכה בבכיה גדולה מחמת יראת חילול שבת, דיינו".

ובסוף הגיעו להוראדנה. בעת המינוי להיות הרב החדש, דרש רבי יחיאל בבית הכנסת בשבת בבוקר, והיה דיון גדול בעקבות הפלפול שהשמיע רבי יחיאל. בהוראדנה היה גר למדן גדול, רבי מיכל הדיין שמו, שהיה חריף מאוד. הוא נכח גם כן בעת הדרשה והקשה על דבריו של רבי יחיאל. ביקש ממנו רבי יחיאל: "בסעודה שלישית אתרץ לך בעזרת ה' את הכל".

בעיירה הוראדנה היה בית גדול ומיוחד ולא היו משתמשים בו, רק מתי שהיה מגיע רב חדש לעיירה היו עושים שם סעודה שלישית לכבודו, וכל בני העיר מוזמנים לסעודה. כשערכו את השולחנות הושיבו כל אחד ואחד לפי כבודו, הדיין רבי מיכל ישב ליד רבי יחיאל ורבי זאב קיציס (תלמיד הבעש"ט שהתלווה אליו) ישב בסוף השולחן. גער עליו הבעש"ט ואמר לו: "אני שונא את ה'עניוות' שלך! (שאתה עושה את עצמך ענו) – בא ושב לידנו, בשולחן המכובדים".

התחיל רבי יחיאל לחזור על הדרשה ורבי מיכל מקשה עליו. התחיל רבי זאב להתפלפל עם רבי מיכל על הקושיות שהקשה עד שניצח אותו. היה לרבי מיכל בושה גדולה מכך, ועמד על דעתו למרות שלא היה ישר ולא רצה להודות על האמת. הסתכל הבעל שם טוב ואמר: "אל תבלבלו את שולחני", עד שתם הוויכוח.

לאחר השבת נסעו הבעל שם טוב ורבי יחיאל לסעודת ברית לכפר מסוים מחוץ לעיירה הוראדנה, ורבי מיכל דחק את עצמו לנסוע איתם גם, ולקחו אותו עמם. בדרך התחיל רבי מיכל לדבר ולהסביר על חכמת התכונה (אסטרונומיה). על כל הסבר שהיה לו היה משיב לו רבי זאב בטוב טעם. ראה רבי מיכל שרבי זאב יותר למדן ממנו בחכמת התכונה, ותמה ואמר: "איך הגיעה כזאת גאונות ולמדנות לחסיד?!"

כשרצה הבעל שם טוב להיפרד מתלמידו רבי יחיאל ולברכו בדרכו החדשה, חשש שרבי מיכל הדיין לא יצער את רבי יחיאל, ולקח ממנו את תורתו ונעשה עם הארץ. מנהגו של רבי מיכל היה בחצות הלילה ללמוד גמרא ופוסקים ורמב"ם, וכשפתח את הספר לא הבין כלום. הוא סבר שהשכל שלו לא ברור אצלו מפני שאתה יותר מדי מי דבש, וסגר את הספר והוציא את הלולקע (המקטרת) שלו ועישן, והלך לשכב לישון עד הבוקר. בבוקר אחרי התפילה הלך ללמוד את שיעורו הקבוע ופתח את הספר ולא ידע כלום. כעת הוא הבין שהבעל שם טוב עשה לו זאת, ובא לבעש"ט ואמר: "רבי, החזירו לי את תורתי!" הוכיח אותו הבעל שם טוב ואמר: "וכי בשביל ניצוח וקנטור לומדים תורה?" ואחרי שסיים להוכיח אותו נעשה צדיק גמור.

(מתוך שבחי הבעש"ט)

🍷

בסיפור אפשר ללמוד ולראות שתי מדות הפוכות שצריכים לעבוד עליהם כשבאים ללמוד תורה – המדה העיקרית שצריכים לעבוד ולעדן אותה היא מדת הניצוח והקנטור, שרבי מיכל הדיין היה שרוי בה, המגיעה מגאווה והתפארות. מדת הגאווה היא בליטה ותחושת יש.

לעומתה גם מדת הענוה דרושה תקון, כמו שהבעש"ט אמר לתלמידו רבי זאב קיציס: "אני שונא את ה'עניוות' (את מדת הענוה) שלך!" למה?

רבי זאב היה חסיד, ומדת הענוה, הצניעות וההתבטלות היתה אצלו בטבע – אך גם כשנמצאים בענוה ובשפלות צריכים לדעת מתי לא להצטנע, כי צריכים אותך. אתה חשוב ונצרך עכשיו ואם לא תתנשא מעל עצמך ותצא מעצמך החוצה, לא תבצע את המוטל עליך. וגם, לא תוציא ותגלה את האוצרות הטמונים בך, הסודות המחיודים שלך.

מדת הצניעות נקראת "חותם שוקע", ולעומת זאת מדת ההתנשאות הטובה נקראת "חותם בולט". החותם הוא עבודה עצמית שהאדם קנה והטביע בעצמו, אך הכוונה האמתית היא שיוכל האדם להכיל ולטבוע בעצמו את שתי החותמות, למרות ההופכיות שבהן – גם את החותם השוקע המכיר את שפלות עצמו ובחסרונותיו, וגם את החותם הבולט המתבטא ברצון תקיף, לצאת מעצמי מתוך התנשאות שתצא ממנה פעולה טובה ועזרה לזולת.

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.

נהנתם?

שתפו את זה הלאה!

• אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! 👍🏻 •