'כל עוד חיים, צריך לחיות!' // הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), נולד בג' מנחם-אב תרצ"ז (1937) לאברהם משה שטיינזלץ, מצאצאי האדמו"ר הראשון מסלונים, ורבקה לאה לבית קרוקוביץ' צאצאית רבי יצחק מוורקא. בשנות העשרה שלו חזר בתשובה בעזרת הרב שמואל אלעזר היילפרין, ולמד אצל הרבנים נחום שמריהו ששונקין ודוב בער אליעזרוב. בגיל שש עשרה וחצי החל ללמוד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים והיה אז לסטודנט הצעיר ביותר בה. ובמקביל למד בישיבת תומכי תמימים בלוד אצל המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן, בישיבת תורת אמת ובישיבת מיר.

בגיל 28 פתח ביוזמת התלמוד המבואר. בשנת תשכ"ה (1965) נישא לחיה שרה, בתו של חיים הלל אזימוב. לזוג נולדו בת ושני בנים. בתשנ"א (1991) שינה את שם משפחתו ל"אבן ישראל", בהמלצת הרבי. הרב היה חסיד חב"ד ונכנס ל'יחידות' אצל הרבי גם בשנותיו האחרונות. בנוסף, הושפע גם מבית קוצק ועמד בקשר קרוב עם ה"בית ישראל" מגור ועם אחיו ה"לב שמחה" מגור (לבקשתו כתב הרב את ביאורו למסכת פאה בירושלמי). חיבר למעלה מ־400 חיבורים – בעיקר בפרשנות התלמוד, המקרא והחסידות – וכתב מאות מאמרים ודעות בנושאים שונים.

בתשע"ז (2016) עבר אירוע מוחי קשה וחדל מלדבר, אך המשיך בעבודתו באמצעות כתיבה. בי"ז במנחם-אב תש"פ (2020) נפטר, ונקבר בחלקת חב"ד בהר הזיתים. א. סיפר יואל שפיץ: "כשהייתי צעיר, היה בירושלים חסיד ברסלב זקן" – סיפר הרב עדין (שטיינזלץ). "החסיד הזה, היה וודאי בן יותר מתשעים, ובכל זאת, הוא הקפיד ללכת בימי שישי למקווה, גם בחורף. היו לו בעיות קשות ברגליים, וכל צעד כאב לו. אני זוכר, בתור נער, איך הוא היה הולך ומתייסר עם כל צעד. ומה שקרה.. אתם יכולים לדמיין, שאנשים ניגשו אליו ואמרו לו: 'אולי תוותר? אולי היום לא תלך למקווה? הרי זו סתם חומרה..' אבל לחסיד הזה, הייתה מנטרה, עליה הוא היה חוזר בפני כל מי שניסה לגרום לו להפסיק ללכת למקווה או לבית הכנסת.

הוא היה עונה להם בהחלטיות: 'כל זמן שחיים – צריך לחיות!'." כאן הרב עדין היה עוצר, מביט בנו, נאנח מעט ואומר: "וזה.. זה סוג של דבר כזה, של בעיה כזו, שכל אדם צריך להתעסק בה- איך אני אעשה שסתם יום רביעי בבוקר, שאני קם קצת מדוכדך, קצת עקום, – איך אני עושה שגם יום כזה יהיה חי?!" האמירה הזו של הרב עדין, הייתה בעצמה סוג של מנטרה. איפה שאתה נמצא, יש משהו שאתה יכול לעשות. איפה שלא נזרקת, יש איזה יופי שאתה יכול לראות. איפה שלא תסתובב, יש מישהו שזקוק לחיוך שלך. ב. כשהרב עדין עבר את השבץ, היה בלב כולנו חשש גדול. הייתה כזו שאלה, שריחפה באוויר, שאולי לא היה נעים אפילו לדבר עליה: איך זה יהיה מעכשיו? איך יראו היחסים שלנו איתו? האם עדיף שנתנתק ונניח לו לנפשו, שהרי לא נעים לראות אדם במצב כזה? ואולי לא נעים גם לו.. ומצד שני, חשבתי לעצמי (ואני בטוח שזה עבר בראש גם לחברים)- אולי כל זמן שהוא חי – הוא ימשיך לחיות, לדחוף ולְחַיּוֹת גם אותנו? באופן פלאי, הרב עדין המשיך לחיות בכל הכוח גם לאחר השבץ. הוא חייך, גער, שלל והסכים, הכול – כמעט ללא מילים. בהתוועדויות הוא שתק. אך ניהל אותן ביד רמה- הוא דחף אנשים לדבר, גם צעירים, ואפילו ילדים שנבוכו בפני כולם. הוא ביקש ניגון, ועוד ניגון שמח, ודאג שאף אחד לא יישאר לשבת… והכל ללא מילים. ג. עבורי, הייתה זו תקופה חזקה מאוד. לא היה קל לראות אותו כך, אבל כל פעם שהחלטתי להתגבר על הקושי, וללכת אליו – יצאתי מחוזק, אפילו מטולטל. פעם, מיד לאחר השבץ, שלחה אותי חמותי, חדוה, ללכת אל הרב בקידוש לאחר התפילה בבוקר, ולהציע לו קרמבו. אני התביישתי, והיא התעקשה שהיא זוכרת שהוא מאוד אוהב קרמבו (הם שכנים אז מכירים הרבה שנים), אלא שהיא לא זכרה אם הוא אוהב מוקה או וניל – אז אמרה שאקח את שניהם ואציע לו. כאמור, אני התביישתי ולא רציתי לשגע אותו במצבו. אז חדוה, שהבינה אותו הרבה יותר טוב ממני- החליטה לעשות מעשה, היא פשוט שאלה את הרב בקול – מול כולם: "הרב – קרמבו מוקה או ווניל?" כאן, חייך הרב עדין חיוך גדול, ממש. ובמעט הקול שהיה לו אמר בקול רם- מול כולם: "ווניל!!" היה פער בלתי נתפס בסיטואציה הזו בין הזקנה שכאילו אפפה אותו והחשיבות הרבנית שייחסו לו כל הנוכחים, לבין שמחת הילדות והישירות האופיינית שעוד פיעמה בו. זה היה רגע של לימוד גדול עבורי. —

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.

נהנתם? שתפו את זה הלאה! • אשמח ממש לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! 👍🏻 •