יהודים בואו ננצח

ככל שעובר הזמן מצטברים לנו מול העינים אין-ספור אירועים וסיפורים שהתגובה של המשטרה והצבא בהם כל כך לא מוסרית ומעוותת, עד כדי מסוכנת – שאתה אומר לעצמך, מה קורה פה? מה הסיפור שלכם??

רק בימים האחרונים סיפרו לנו בגאווה שעקב ה'הסלמה' עצרו כמה מבכירי הג'יהאד האסלאמי, שלא יחמירו את הטרור. יש לי שאלה קטנה, למה נזכרתם רק עכשיו? הייתם צריכים לראות כמה שלוליות דם ורצח – בבאר שבע, חדרה, בני ברק ותל אביב – להנות מההסלמה ואז לעצור בחגיגות? לא הייתם יכולים לחסל אותם לפני כן, או לפחות לעצור לשב"כ ולנסות למנוע את זה?!
לרצף פיגועי הירי הרצחניים הצטרפו גם הפיגועים ליד נווה דניאל, במערת המכפלה, באשקלון ובחיפה, ועוד… כל הקטע הזה שאחרי פיגוע ראש הממשלה או המפכ"ל ממהרים למקרופונים להצהיר ש'אנחנו נשים את היד על המחבל' כשלרוב הוא כבר חוסל… – את מי זה מעניין מי שכבר עשה פיגוע? אותנו מעניין שלא יקום המחבל שיעשה את הפיגוע הבא! לדאבוננו אין רק מחבל אחד. כבר סיימו למכור את את הסיסמאות של 'מחבל בודד' ו'כמה הם מסכנים תחת הכיבוש' – העם הערבי מלא בעשרות אלפי מחבלים ומליונים שמגבים אותם ושמחים במעשיהם.
בקיצור, אנחנו במלחמה, ובזמן מלחמה צריך לדעת לתקוף, ויותר מזה – צריך לדעת לנצח!
התגובות החלשות וחסרות-הבטחון כנגד הפיגועים מרגישים כאלו יש פה מן משחק, משחקים בחיינו. הרי יש לצבא מספיק כח, מודיעין צבאי, אסטרטגיה ונחישות, אז למה אי אפשר לעצור את זה? לייצר הרתעה בסיסית כל כך ובטחון פשוט לחיי היהודים?
לתורה יש משהו יסודי ומעניין לגלות לנו, רוצים להמשיך?
כשיצחק מברך את עשו הוא אומר לו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כזה, מ), ומעט קודם לכן המלאך מן השמים אומר להגר: "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל… וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יא-יב).
תכונות אלו של חרב דם ופראות הן תכונות עצמיות בנפשו של הגוי, הוא חי את זה וגם נהנה מכך. אצל הגוי אין סוף טוב – החיים זה המלחמה, זה ההיאבקות שלא נגמרת. לכן המשחק הזה של חיים ומוות מספק לו את התענוג בחיים. אבל נפש היהודי מגיעה ממקום אחר, עליון יותר…
כתוב שהרצון של ה' לברוא את העולם הוא ש"נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". יש לה' תכלית בכל הסיפור הזה ואת התאווה שלו הוא הטביע בנפשו, גם לנו יש תאווה כזאת עמוק בלב. התכונה היהודית היא לא המלחמה אלא דוקא הניצחון! התכלית, הסוף הטוב – "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם" (שמואל א' או, כט).
התכונה היהודית היא לא סטטית ומיבשת, ברצון החזק לנצח יש תענוג אמיתי – לנצח, להכריע, לגמור את הרע. בתענוג הזה יש טעם-טוב אמיתי מכל הסיפור, מגיע הסוף הטוב שבשבילו היה שווה את כל המאמץ וההשקעה.
בשביל להגיע לניצחון הסופי אנחנו נאזרים בגבורה, בכלי נשק למלחמה ונלחמים באויב, הסוף הטוב לא יקרה בנס מן השמים – הוא בכוחות שלנו! ה' סומך עלינו שנשקיע את כל היכולות שלנו בשביל לנצח, יש לנו את זה!
נראה שהנהגת השלטון קצת נפלה ליצריות של המלחמה, ואולי אפילו אנחנו גם קצת נהנים מזה, יש לתקשורת מה לספק לציבור ואנחנו אוכלים את זה.
יהודים, בואו נעורר את התכונה היהודית שבלבנו, נרצה לנצח ולגמור את הרע, גם את הרע החיצוני בדמות האויב הערבי וגם את האויב הפנימי המנסה להכשיל אותנו!
אני יגלה לכם סוד? גם אחרי הניצחון לא נגמרת המלחמה… היום אנשים נהנים גם מעצם המלחמה, לכל יהודי יש איזה גוי קטן בלב שנהנה מזה – מהמלחמתיות שבמשחקי כדורגל, מתחרויות ההיאבקות, וגם, גם מהמצב הקיים, התקשורת ניזונות מזה המון.
אז איפה המלחמה אחרי שהכל יהיה טוב? המלחמה טמונה בתורה. התורה היא "תורת חיים" והיא ממלאת את יצר המלחמתיות שיש גם בטוב. גם בחיים והטוב יש מלחמה, 'מלחמתה של תורה'. מחלוקות ודעות שונות, התנצחויות באותיות הקטנות שבתורה, קושיות מפה ותירוצים מכאן, סודות מתוך האותיות וסודות מסביב להן – התורה היא באמת מלחמה שלא נגמרת, והיא גם מלאה בתענוג צרוף עם טעם שנשאר בפה.
וגם במלחמה הזו יש ניצחונות, בכל מלחמה מישהו מנצח – ה' מנצח תמיד, כמו המנצח על התזמורת שלא פוסקת מלשיר את שירת התורה, שירת הבריאה כולה.