דבר תורה ניהולי – פרשת שמיני

פרשת שמיני עוסקת ביום השמיני להקמת המשכן. מדי יום, בכל שבעת הימים, הקים משה את המשכן ובערב פירק אותו. ביום השמיני, שהיה ראש חודש ניסן, התקיימה חנוכת המשכן, וזהו גם היום שבו נכנסו רשמית אהרון ובניו לתפקידי הכהונה. משה קורא לאהרון ולבניו ולזקנים כדי להתחיל בטקס:

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא, ט א), ולא ברור למה היה צריך לקרוא גם לזקנים. רש"י במקום כותב: "ולא יאמרו, מאליו נכנס", כלומר היה חשוב למשה שזקני העם ישמעו מפי ה' שהוא ממנה את אהרון ובניו לתפקידי הכהונה.

אהרון, שהיה שותף חלקי לחטא העגל, חשש מאוד מהמעמד ואף התבייש ופחד לגשת אל המזבח. משה זיהה את זה מייד: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן קְרַב אֶל-הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת-חַטָּאתְךָ וְאֶת-עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת-קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה" (שם, שם ז). משה מזהה את המצוקה של אהרון, קורא לו ומבקש ממנו להקריב את הקורבן שיהיה גם הקורבן שיסיים את פרשיית חטא העגל מבחינתו, בדיוק כפי שציווה ה'.

בהמשך מסופר על מות שני בני אהרון לאחר שנכנסו לקודש הקודשים ללא אישור. משה אומר לאהרון: "… הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (שם, י ג). שני בני אהרון נכנסים לקודש הקודשים, למקום שרק הכוהן הגדול יכול להיכנס אליו ביום הכיפורים, ומתים. תגובת משה מעט מוזרה: "בקרובי אקדש", כלומר הוא אומר שהעם רואה שאלוקים מתחשבן גם עם גדולי מעמד ולא רק עם פשוטי העם. היינו מצפים אולי שאהרון יזעק זעקה גדולה ומרה אך הוא בוחר לשתוק: "וידום אהרון".

בהמשך אלוקים מצווה את אהרון: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (שם, שם ט). שתיית אלכוהול איננה מתאימה לכוהנים כי כוהנים שיכורים אינם יכולים לעבוד בעבודת הקודש, עבודה שחייבת להיות מדויקת וקדושה, ואינה יכולה להיעשות בידי אנשים שתויים.

לאחר מכן אנו עדים לאחד המעשים הגדולים של משה הודאה בטעות. משה כועס מאוד ("ויקצוף") על אלעזר ואיתמר על אי־ההבנה שקרתה להם בקרבת הקורבן, שכן הם שרפו את קורבן החטאת במקום לאוכלו, כפי שחשב משה. משה שואל אותם: "מַדּוּעַ לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא…" (שם, שם יז). אהרון שומע את משה ועונה לו: "… הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה" (שם, שם יט. כלומר אהרון מעמיד את משה על טעותו, ומשה איננו בורח מאחריות וגם אינו מתרץ תירוצים:

" וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (שם, שם כ). רש"י במקום אומר: "הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא אמר שמעתי ושכחתי."

בהמשך, הפרשה מדברת על מאכלות אסורים ועל החיות המותרות והאסורות באכילה.

מה לומדים מהפרשה לעולם הניהול?

חנוכת סוף פרויקט כשמסיימים פרויקט כלשהוא או כשיש הצלחה לארגון, חייבים לציין זאת. אנשים עובדים ועמלים על כך, ולכן חשוב לעשות טקס, לגזור סרט או כל דבר אחר שבמהלכו יודו לעוסקים במלאכה. כדאי גם לתת תמונות למזכרת וכמובן לשאת נאומים. גם המשכן הוא פרויקט גדול וחשוב לציין את פתיחתו והפעלתו באופן רשמי כמו גם מינוי הכוהנים לאלה שיתפעלו את הפעילות במשכן .

רגישות על המנהל בארגון להיות רגיש לסיטואציות מורכבות שעובדיו חווים. אם עובד עובר משהו בחייו האישים, ראוי ורצוי שהמנהל יכיר את המורכבות ויהיה רגיש בהחלטותיו בנוגע לעובד זה, במיוחד אם מדובר בנושאים מורכבים מאוד. משה ידע שיש לאהרון בושה על חלקו בחטא העגל והוא חושש להגיע. ברגישותו, הבין משה את הסיטואציה והחליט לקרוא לאהרון, כך בעצם סייע לו להתגבר על בושתו. יש הבדל מהותי אם אתה עולה לבד וחי עם תחושות לא נעימות או אם קוראים לך להגיע. בדיוק כך חייב המנהל להתנהל, ברגישות רבה לנפש עובדיו.

שמיעה מרמה ממונה לעיתים נכון שעובדי הארגון ישמעו את הדברים מהרמה הממונה  ולאו דווקא מהמנהל הישיר. באופן טבעי המנהל אמור להיות זה שמדברר את הרמה של הממונה לעובדי הארגון. אך כשהרמה הממונָה היא זו שאומרת את הדברים בקולה "מפי המלכות", הדברים נשמעים אחרת, וכולם מקבלים אותם כעובדה. אמירה זו חשובה משתי סיבות, ראשית, היא נותנת תוקף חזק יותר לאמירה של המנהל, ושנית, המנהל מקבל גיבוי פומבי מהרמה הממונָה. משה קרא לזקני העם כי היה לו חשוב שהם ישמעו מפי ה' את המינוי של אהרון ובניו לכוהנים ולאלה שממונים על העבודה במשכן ויעבירו את זה לשאר העם.

שתיקה הרבה אמירות נאמרו על השתיקה: "השתיקה יפה לחכמים", "סייג לחוכמה שתיקה", "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", "לעולם לא תתחרט על משהו שלא אמרת" ועוד. יש מקרים שפשוט עדיף לשתוק בהם, ולא על כל דבר חייב המנהל להגיב. לעיתים החיים חזקים יותר מהאמירות, ולעיתים יש לתת לזמן לעשות את שלו. בפרשתנו אנו רואים את בחירתו של אהרון לא להגיב: "וידום אהרון".

עבודה ואלכוהול על מנהל ועל כל ארגון לומר במפורש עבודה ואלכוהול אינם מתקיימים ביחד. אדם יכול בביתו לעשות כרצונו, לשתות וליהנות, אך בעבודה חייבת להיות הגדרה ברורה שלא שותים ולא משתכרים. ההנהלה חייבת להיות זו שאומרת זה  באופן שלא משתמע לשני פנים כפי שה' אומר זאת במפורש לאהרון ובניו: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך בבואכם אל אוהל מועד". הפרדה מוחלטת! כשבאים לעבודה, לא שותים יין ושכר.

הודאה בטעות גדולתם של מנהיגים ומנהלים היא להודות בטעות, לקבל אחריות ולא לתרץ תירוצים. מי שלא עובד, לא טועה, אומרת האמרה הידועה. עדיף כמובן לא לטעות, אלא לחשוב היטב לפני שעושים מהלך כלשהוא או לפני שנותנים הנחיה כלשהי. אבל אם קרתה טעות שנגרמה בגלל המנהל, מוטב שיודה בטעותו ויעדכן את מי שצריך לדעת. זה לא נעים, אבל זה בסופו של דבר רק מעצים את המנהל ואת הארגון.

שבת שלום!

המחבר:

פוגל יניב, סא״ל במיל. מנהל אדמיניסטרטיבי של בית חולים וולפסון , מחבר את  הספרים "אבות הניהול" עם זיו אלול ואת "תרי"ג מצוות הניהול" עם יובל בן מרדכי .