לדחוק? איזו שטות

לעתים נח לנו לדחות, להתעלם ולהדחיק הצידה. כשיש לנו צורך להתמודד, דוקא אז אנחנו נוטים לדחות ולמשוך זמן. אולי לפתע ההתמודדות תיעלם מאליה ולא אראה אותה יותר… אין הסבר לנטייה לדחות, זו שטות שמשתלטת עליי…

כשהאויבים מלבנון יורים עלינו טילים כבר ארבעה חודשים וספגנו מכך אבדות ופצועים, מעדיפים לדחות את השעה. כשהיו התרעות רבות על חדירה המונית של מחבלי חמאס מעזה, העדיפו להתעלם ולשכוח מציור הזוי שכזה. וגם עם ערביי יהודה ושומרון וישראל לא מוכנים להתמודד כמו שצריך.

אלו אנשים אנו צריכים להיות על מנת להתמודד כראוי עם דבר רע, עם אויב ומתנגד? השלד ממנו המשכן נבנה היה מקרשים, כך ציווה ה' את משה: "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים". קרשי העץ שהעמידו את הקירות למשכן היו נדמים כאנשים עומדים, יציבים וזקופים. מעץ השיטה היו, ולו תכונות מגוונות. לקרשים ה'עומדים' בזקיפות נוספו עוד שתי תכונות מעניינות 'שטות' ו'שיטתיות'.

כתוב ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". כנגד רוח השטות הזו שנכנעת ומוותרת "שטות דקליפה", צריך האדם להכניס בקרבו רוח הפוכה ונועזת "שטות דקדושה" על מנת להתמודד כראוי ולנצח. השטות של הקדושה היא האומץ לעשות את רצון ה' באותו הרגע בו השטות הלא-טובה מתעוררת בי. לא לבוא עמה במשא ומתן ולא לנסות להקשיב לה אפילו רגע אחד, אלא מיד להתנער מהמשיכה הלא-טובה וללכת אחרי ה' כמו שוטה שאינו יודע אך מאמין בה' לעד. כך אמר דוד המלך ברגע ההתמודדות: "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ".

כל שטות היא נטייה, מלשון שטיה. אם השטות היא לרעה, כשהולכים אחריה נוטים לדרך מבלבלת ומסחררת שקשה אחר כך לצאת ממנה. אך אם השטות היא לטובה-לקדושה, היא רק מגבירה אצלנו את החשק להכריע את ההתמודדות ולנצח את הרע לגמרי.

הנטייה אצלנו לדחות ולא להתמודד היא עומק הנטייה הלא-טובה, השטות של הקליפה. כי ברגע שאנחנו תופסים את עצמנו ומבינים לאיזה מצב הגענו, מתעוררת בתוכנו בעוצמה הנטייה ההפוכה להתנגד ולהילחם בכך. אך אם אנחנו מסגלים את הנטייה לדחות ולשקוע, להיות קרירים לסביבה ולא מתפעלים משום דבר כמעט ואין דרך לצאת ממצב כזה.

אך לעומתה, הנטייה להתנגד לרע ולהתגבר עליו, להילחם בו מלחמת חורמה ולהשתגע על כך עד שאנצח אותו מסירה את כל החומות שנראו כהתמודדות בלתי פוסקת, ומגלה שאפשר לנצח ולנצח עד הסוף. בנטייה הזו צריך לדבוק בשיטתיות על מנת לחזות בניצחון השמח והגמור, עד שאפשר 'לברך על המוגמר' ולהנות מריח גן עדן שלפני החטא.

סימן ההבדל בין הנטיות ההפוכות הוא 'לדחות' או 'לדחוק' כשאנו נגררים וכביכול נאלצים "לדחות את הקץ", עלינו לקום בחיות ובזריזות ולפעול "לדחוק את הקץ" הטוב ולהחיש את ביאתו. גם כשלא מרגישים בלב את הנטיה "לדחות את הקץ", מוטב לנו ללמוד מהקרשים להיות עומדים וזקופים כנגדה, לטעת שורשים באדמה ולהתנשא לגובה כדי שיהיה לנו את היכולת לבטל את הנטיה הלא-טובה הזו.

עם עמידה זקופה ויציבה, עם שטות נועזת של קדושה המתעוררת בצורה שיטתית ומתגברת, נבנה יחד מקום משכן לה', דירה לו יתברך בתחתונים, כאן למטה בתוך המציאות המאתגרת שאנו מתמודדים עמה.

שבת שלום ומבורך!