הוידוי של הרבי מקלויזנבורג אחרי השואה // ליום השואה

"וידוי" כעין זה השמיע עכשיו רבינו זי"ע. הוא עשה כביכול פלילות עם קונו. "אשמנו?" תמה ושאל. "בגדנו?" האם חלילה בגדנו באלקים ולא שמרנו לו אמונים? "גזלנו?" ממי גזלנו באושוויץ ובמיהלדארף, האם היה בכלל ממי לגזול? כאן עצר לפתע כמי שנזכר מה, ויקרא: "אכן אנכי הגזלן אתוודה.

יום אחד בשובי מעבודת הפרך צנחתי על הדרגש שלי בצריף לנוח מעט והנה נתפס עורי הצפוד בין שני קרשים ולא יכולתי לנוע. נסיתי להשתחרר בחזקה, בשארית כוחי, ועורי נקרע כלשהו מעל עצמותי הדם התחיל שותת, 'אוי' נפלטה מפי גניחה חרישית, בלא משים גנחתי חרש, אבל היה די בגניחה זו כדי להעיר משינתו אסיר שכן בדרגש סמוך. ובכן "גזלנו", גזלתי שינה מאדם עייף, זוהי הגזילה היחידה שנכשלתי בה". ואני מתוודה לפניך רבש"ע באגרוף על לבי, "חטאתי".

אחר המשיך וקרא מתוך המחזור הלאה, "דיברנו דופי?" הרי בכלל לא נותר בנו כח לדיבורים, הלא אם שרדה עדיין טיפת כח ברוח ממללא, חסכנו אותו עבור הנוגשים האכזרים מ-אס"אס שנוכל להשיב כראוי לשאלותיהם.

"העווינו?" "הרשענו?" מי? אנחנו? "לצנו?" מי יכול היה בכלל להתלוצץ שם. "מרדנו?" במי מרדנו? בך רבש"ע? הלא קיבלנו וספגנו בהכנעה כל מכה מתוך ידיעה כי אתה צדיק על כל הבא עלינו. "מרדנו ברשעים?" וכי יכולנו למרוד אפילו אם רצינו?

וכה קרא הרבי והמשיך פיסקא אחרי פיסקא באשמנו ובעל חטא כשהוא מסלק אחד לאחד את כל הפשעים והעוונות כמי שאינם נוגעים כלל לשרידי ההשמדה. לא הרשענו לא פשענו, הוידוי הזה לא נכתב בשבילנו, והוא סגר את המחזור. הקהל היה מופתע והמום מדבריו.

"אבל" הרעים קולו מחדש כעבור שניה, "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור. חטאנו באמונה ובטחון.

האם לא הרהרנו לפעמים מרוב יאוש במחנה בלילות על הדרגשים כשקראנו קריאת שמע על המיטה הלואי שזו תהיה ברכת 'המפיל' האחרונה שלי, שיבוא קץ לסבלותיי? כמה פעמים התפללו רבים מאתנו 'רבש"ע אין לי כח יותר קח נא את נשמתי ולא אצטרך יותר להגיד בבוקר מודה אני לפניך'? וכשעלה השחר והיינו כפויים כביכול, הלא יהודים אנחנו, להודות שוב לה' על שהחזרת בי נשמתי בחמלה? נתמלאנו אכזבה מרה. וכשהוצאנו מהצריפים את גופות המאושרים שגוועו כבר ונפחו את נשמותיהם האם לא הבטנו לעברם בקנאה?"

ובכן 'חטאנו', חטאנו ברפיון האמונה, חטאנו בחוסר בטחון, לא בטחנו די בצורנו. עלינו איפוא להכות עכשיו באגרוף על לבנו ולהתוודות "על חטא". עלינו לבקש מרבש"ע שיחזרו אלינו האמונה והבטחון בשלמות. "בטחו בה' עדי עד", "בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם"

אלה וכאלה היו דיבוריו הקדושים באותו ליל 'כל נדרי' כאשר השרידים מיששו בידים את דברי הנביא יואל (ב, יא) בנוגע ליוהכ"פ, "כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו".

(מתוך אוצר החכמה)

🍷

מה אפשר לומר אחרי סיפור כזה? לא תמיד צריך לומר, אבל רציתי בכל זאת לכתוב משהו.

לא מזמן, בהגדה של פסח אמרנו: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ – שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".

ומסביר הרבי הריי"צ ש"היא שעמדה", היא האמונה, שעמדה לנו בכל הגלויות וגם בגלות האחרונה. האמונה הטהורה הזאת ערה בלבנו ועלינו להיזכר בה ולטעת אותה עמוק בנשמתנו – גם היום רוצים לכלותינו, ולייאש אותנו מלהאמין בטוב הניצחי, מהגאולה המובטחת לנו.

האמונה בכוחה לנצח גם את היאוש הבא מבחוץ, כשמסתכלים על המצב סביבנו ונכנעים בפניו; וגם את היאוש המנקר מבפנים ומטיל ספק בכוחותיי להתגבר על הרע ולגלות את הטוב.

כשאנחנו נזכרים בשואה הנוראה ושומעים סיפורים מהזוועות שקרו שם, האמונה היא העומדת לנו בדורנו להסתכל אל מעבר לאופק לחזות איך יראה העולם טוב ומיטיב, עולם מושלם.

להאמין שכשנפנים את קריאת ה' ליהושע ולנכנסים לארץ – "חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ הוי' אֱ-לֹהֶיךָ",

נצליח לסחוב את כל המציאות עם כל מערומיה ולהביא לגאולת האנושות והבריאה כולה כשיתגלה הטוב האלקי המושלם!

אנחנו 'מאמינים בני מאמינים', כמו שהאמינו אבותינו סבינו וסבתותינו, כך נאמין אנחנו… 🙂

—

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים – סיפורים'.

נהנתם?

שתפו את זה הלאה!

• אשמח מאוד לתגובות על הסיפורים, ולשיח מעניין ותובנות שהיו לכם מהסיפורים! 👍🏻 •