שררה ורוח הקודש

אחד מבגדי הכהונה המיוחדים של הכהן הגדול הוא האפוד. את האפוד לבש הכהן הגדול לתכשיט וליופי, תחשבו איך זה היה לראות את הכהן הגדול המייצג את כל עם ישראל לבוש בבגדים יפים ומפוארים כל כך. אך מה מייצג פאר כזה? מעבר לכך שהכהן הגדול צריך להיות לבוש יפה בכל אחד מהבגדים שלבש היה טמון סוד מיוחד. מה היה בו באפוד?

כשרש"י בא להסביר מהו האפוד, הוא מספר: "לֹא שָׁמַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי בַּבָּרָיְתָא פֵּרוּשׁ תַּבְנִיתוֹ. וְלִבִּי אוֹמֵר לִי שֶׁהוּא חָגוּר לוֹ מֵאֲחוֹרָיו, רָחְבּוֹ כְּרֹחַב גַּב אִישׁ, כְּמִין סִינָר שֶׁקּוֹרִין פורציינ"ט [= חגורה] שֶׁחוֹגְרוֹת הַשָּׂרוֹת כְּשֶׁרוֹכְבוֹת עַל הַסּוּסִים". הדבר הראשון שהאפוד היה משמש הוא לשררה, כמו שרים מכובדים שרוכבים על סוסים.

ממשיך רש"י ומוסיף: "כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ מִלְּמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמואל ב ו, יד), לָמַדְנוּ שֶׁהָאֵפוֹד חֲגוֹרָה הִיא". כשדוד המלך העלה את ארון האלקים מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד, הוא כרכר בכל עז לפני ה' והיה חגור באפוד בד. בשביל מה לבש את האפוד? מסביר הרמב"ם שאת האפוד הזה היו לובשים בני הנביאים ומי שהיה ראוי שתשרה עליו רוח הקודש.

גם על שמואל הנביא נאמר שהיה "נער חגור אפוד בד". וכך גם בנֹב עיר הכהנים היו שמונים וחמישה כהנים "נושאי אפוד בד". הדבר השני הוא שהאפוד היה משמש למי שרצה שתשרה עליו נבואה ורוח הקודש.

האם שני המעלות הללו 'שררה' ו'רוח הקודש', הן רק לכהן הגדול או למלך? הרי כתוב ש"בני ישראל בני מלכים הן" ואחרי מעמד הר סיני ה' אומר לנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כֹּהנים". המעלות הללו נמצאות אצל כל אחד ואחת מאיתנו. הכהן הגדול והמלך מבית דוד, אותם נזכה למשוח בקרוב, משקפים לנו זאת ומלמדים אותנו אותן.

השררה נותנת לנו את הביטחון למלוך, להוליך קדימה ולקחת אחריות. בשביל להביא את העולם אל תיקונו נדרשת אומה אחת אמיצה שתלבש שררה, תצביע על היעד והמטרה שבשבילם נברא העולם ותוליך את כולם אחריה. האומה הזו היא אנחנו, קיבלנו את השליחות הזו מבורא העולם בשביל לתקן ולהפוך אותו לטוב.

אך השררה הזו יכולה בקלות להתפרש כהתנשאות דוחה ומקולקלת, כשלא משתמשים בה כמו שצריך. זו כנראה הסיבה לכך שהגויים שונאים אותנו ומאיימים עלינו. ניצלנו את ההתנשאות הזו לעצמנו. בשביל להינצל מהתנשאות לא טובה נדרשת המעלה השניה הרצון שתשרה עלינו נבואה ורוח הקודש.

מסופר שבני הנביאים כשרצו להגיע לנבואה היו מתפשטים מבגדיהם ומוותרים על הכבוד האישי שלהם. כך גם כאשר שאול המלך התנבא הוא לא התבלט בין שאר הנביאים, וכולו היה כלי לקבל את דבר ה'. גם בסיפור העלאת הארון לעיר דוד, מסופר שדוד המלך רקד ושמח כל כך עד שהשפיל את עצמו לעומת שאר העם. גם כשאשתו העירה לו על כך הוא ענה לה: "וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי הוי'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה". אני שמחתי ורקדתי לפני ה' ולכן אני לא מתבייש בכך, בעיני אני באמת שפל ולא ראוי למלוכה. ובכל זאת פשוטי העם אינם מבזים אותי ודווקא בגלל זאת אני חשוב בעיניהם.

כשנתפוס בשתי המעלות הללו, בשני הקצוות, נוכל להפוך את העולם למתוקן וטוב ולהיות מורי הדרך לכל אומות העולם כשכולם אוהבים אותנו והולכים אחרינו, ועם זאת להישאר צנועים כמו שאנחנו. זהו האיזון הנכון בשבילנו כדי להיות יהודים טובים

שבת שלום ומבורך!