דבר תורה ניהולי פרשת כי תצא

בפרשת השבוע כתוב: "לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִיבִּקְהַל יְהוָה  גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא-יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָם… עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם…" (דברים, כג ד-ה), ונשאלת השאלה מה היה כל כך חמור במעשיהם של עמון ומואב, שבגינם הגדירה התורה כי לא יבואו בקהל ה' עד עולם. לשם השוואה, על המצרים, שהעבידו אותנו בפרך מאתים ועשר שנים ועינו אותנו, לא חלה הגבלה שכזאת אלא רק של שלושה דורות. ועל העם האדומי, שהחליט לצאת ולהילחם בישראל בחרב ולהורגו, גם לא הוחלט עונש של "עד עולם". רק ממזרים ועמלק הם דוגמה לאוכלוסיות שאינן יכולות להיכנס לישראל "עד עולם", ואליהן הצטרפו עמון ומואב.

עמון ומואב הם בניו של לוט, שנולדו לו מבנותיו. את לוט הציל אברהם פעמים מספר כשהלך איתו בדרכים, ואף ביצע מבצע חילוץ נועז לשחררו מהשבי, מבצע החילוץ הראשון בהיסטוריה. אברהם גם התפלל רבות בעבור לוט. ואולם ילדיו של לוט עמון ומואב, החליטו למרות הכול לא להכיר טובה לישראל ולהיות כפויי טובה. מה בכלל ביקש עם ישראל? רק לעבור דרכם, ואפילו לשלם על הלחם והמים, ובכל זאת החליטו עמון ומואב ולא לאפשר לישראל לעבור דרכם בצאתם ממצרים.

אנו למדים מכאן כי כפיות טובה למי שעשה בעבורך משהו גדול וחשוב זה מעשה חמור מאוד, עד כדי כך שעל עמון ומואב שנהגו כך נגזר: "לא יבואו בקהל ה' עד עולם".

ואם נשווה את זה לעולם הניהול, הרי שעל העובדים להכיר טובה לארגון שהם עובדים בו ולבעל הבית שמשלם להם את שכרם, שהרי ללא עבודה זו לא הייתה להם פרנסה, כבודם היה נפגע, והם לא היו יכולים לממש את עצמם. כמו כן גם על המנהל מוטלת חובת הכרת הטוב לעובדיו הטובים, אשר פועלים להצלחת הארגון. על המנהל להוקיר אותם, להעריך אותם ולתגמל אותם כאשר הוא יכול. עליו לזכור שהוא מצליח בתפקידו בזכות הצלחת עובדיו, ולכן גם עליו חלה החובה להכיר להם טובה.

 בהמשך פרשה מובאות הנחיות מסודרות איך להתנהג עם "בן סורר ומורה". הכתוב דן בטיפול בבן סורר ומורה באופן מיוחד. הוא מבין שמדובר בהורים שאוהבים את בנם, שכן הם ילדו אותו וגידלו אותו. ואולם הבן החליט לא ללכת בדרך הישר, והוא סר מהדרך ומסרב לקבל הוראות: "… וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם" (שם, כאי ח). עליו החליט הכתוב כי לאחר שההורים עשו כל שביכולתם לטפל בעניין והבן עדיין מסרב לקבל מרות: "וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל-שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל-זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ…" (שם, שם יט-כ). לא רק שהוא סר מהדרך אלא גם ממרא את פי הוריו, ועל זקני העיר מוטל להעניש אותו.[אע1] [Y2]  ובמילים אחרות, ההורים מנסים בכל דרך שהיא לחנך את בנם ומתרים בו שוב ושוב, מתוך אהבה רבה, אך לאחר שהבן מסרב לקבל מרות, הם מפסיקים לגבותו ומעבירים את הטיפול בו לזקני העיר.

כל מי שעוסק בניהול ובפיקוד יודע כי יצטרך להתמודד עם "עובד סורר ומורה". לא כל העובדים עושים את תפקידם נאמנה, ויש כאלה שסוררים מהדרך וממרים את פי המנהל או המפקד. הדבר אינו מקובל כמובן, ועל המנהל, כמו ההורים, לעשות כל שביכולתו כדי להשיב את העובד לדרך הישר. אבל כשהעובד מסרב להקשיב, על המנהל להפסיק לתת לו גיבוי ולפעול להפסקת עבודתו בארגון.

המנהל כידוע, מתוקף אחריותו, היה מעדיף לפעול עצמאית, אך מכיוון שאין לו די זמן ומשאבים הוא מעסיק עובדים על מנת שיורידו ממנו משימות. אם העובד מעסיק את המנהל בדברים מיותרים, מבזבז את זמנו לריק, סר מהדרך וממרה את פיו, הרי שעליו להבין כי יש לסיים את העסקתו בארגון. לרוב זהו תהליך לא נעים לביצוע אך מתחייב מהמציאות.

המחבר: 

פוגל יניב, סא״ל במיל. מנהל אדמיניסטרטיבי של בית חולים וולפסון , מחבר את  הספרים "אבות הניהול" עם זיו אלול , "תרי"ג מצוות הניהול" עם יובל בן מרדכי. ואת הספר "ישיבת הנהלה"