איך נחגוג חירות כשאחינו ואחיותינו בבור השבי?

ליל הסדר וחג החרות וריח הניקיון וצחצוח הכלים, האביב שבחוץ ושירת המשפחות וכל הלילה הקסום הזה, משתתקים באחת לשמע קולות הבכי המושתקים של  הורי ואחי ואחיותי וילדי המוחזקים במנהרות עזה.  

איזה דבר 'חכמה' אפשר  להציע אל מול המציאות הנוראה הזו? אנחנו חוגגים את לילות הסדר במצבי השיעבוד הכי קיצוניים ולא מהססים להכריז שהלילה יצאנו יוצאים לחרות, גם כאשר מחלון הבית נצפים צלבי הקרס ושומעים את רעם המגפיים המחריד. אנחנו לוחשים "השתא עבדי ובשנה הבאה בני חורין", במרתפים האפלים של בתינו בספרד ובהולם דופק קשובים לכל רחש; האינקוויזיציה האכזרית, תרה אחר לחם העוני היהודי. אנחנו הסובלים ואנחנו החוגגים.

אבל מה נאמר כאשר מרביתנו יושבים אל שולחן הסדר הערוך, בזמן שחלקנו מצויים בסבל בל יתואר?  

אולי זה המקום למשורר נתן אלתרמן שבערבו של חג החרות תש"ג, 43 ראה את שואת יהודי אירופה ושאל את עצמו מה אומרים עכשיו:

"וְהָעָם הֶעָשָׁן וְחָרֵב,

הַמֻּכֶּה לֶעָפָר בְּמוֹרַג

נוֹשֵׂא נִגּוּנוֹ בְּקוֹל עָרֵב, בְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ הַחַג

בֶּעָרִים עֲקוּבוֹת מיגונים, הַפּוֹרְשׁוֹת עַל עֵינָיו צַלְמָוֶת,

הוּא הַלַּיְלָה יוֹשֵׁב בִּבְגָדִים לְבָנִים, בְּתִפְאֶרֶת הֲרַת אַלְמָוֶת.

גַּם הַשּׁוֹט בּוֹ עָבַר וְדָמוֹ הִדְלִיק, גַּם יָרְקוּ בְּפָנָיו סַרְדְּיוֹטוֹת הַפֶּלֶךְ,

אַךְ זְקוּפִים נרותיו שֶׁל הֶחָג הָעַתִּיק

וּמְאִירִים אֶת פָּנָיו כְּהָאֵר פְּנֵי מֶלֶךְ"

אל שולחן הסדר אנחנו לא באים בשכחה. לא מחביאים את ההשפלות והצער והייסורים כדי שנוכל להנות מנועמו של החג. אנחנו באים מפוכחים וכואבים כשמעל הכל מרחף הצו – לצאת לחרות – "להאיר פנינו כפני מלך".

אנחנו הם בני המלכים שחשכו פניהם מרוב יריקת סרדיוטות, עד שהתביישנו להסתכל על עצמנו במראה. אבל בלילה הזה אנחנו שבים אל נקודת ההתחלה. בלילה הזה אנחנו לא עם רדוף, שקיבל שעת חסד וניצל מיד שונאיו. כי אם זה הסיפור, איך אפשר לדבר על חרות כשכבשני אושוויץ מעלים עשן ואיך אפשר לשמוח כשאחינו ואחיותינו האהובים עודם נתונים בשבי החמאס הארור?  

כי בלילה הזה, אנחנו שבים לספר לעצמנו את סיפורו של העם הנבחר על ידי בורא עולם, כדי להאיר את העולם באורו. כמו גוש זהב השקוע עמוק בסלע שצריכים לחצוב ולמרק וללטש, עד שהאור שיוטל עליו יאיר אותו באלפי ניצוצות משובבי לב.

בלילה הזה אנחנו זקופים כמו נרות החג, המאירים את פנינו כהאר פני מלך.

בליל הסדר אנחנו חושפים את הפנים האמיתיות שלנו. מתנקים מן ההשפלות ומתעלים מן המציאות הנגלית. נפתחים לסיפור הגדול שילווה אותנו בהמשך המסע עד לגאולה השלמה.

אנחנו מסבים כבני מלכים אבל זוכרים היטב את המרור.  בסיפור שלנו יש בו גנות ויש שבח. יש בו מר ויש בו גם מתוק. ובראיה האחדותית שרואה את התהליך אנחנו משיבים את רוחנו ונוטעים את הבטחון שנזכה לגאולה שלמה.

נתיישב עם משפחותינו האהובות ונעביר את הסיפור העתיק אל הדור הבא, ובין כוס לכוס בשיחת בני חורין אל תוך הלילה הקדוש, נמחה דמעה ונאכל גם את המרור. גַּם אם הַשּׁוֹט בּנו עָבַר וְדָמנו הִדְלִיק נזקוף את קומתנו ונאיר את עצמנו באורו של החג העתיק.

פורסם בעתון