מה שקרה לקצינים הבכירים באזרחות

השיחות שחוזרות על עצמן, באין מענה של ממש היא "מה קורה לבכירי מערכות הביטחון, שהפכו למסיתים בהפגנות הרחוב?". מה קרה לאנשים שעד אתמול הלכנו אחריהם באש ובמים, שהיו אחראים על חיי כולנו וביטאו ערכים ציוניים מוסכמים וביום בהיר או קודר; תלוי אילו משקפיים חובשים נעשו לקטגורים נרגנים?

ההליכה אל מחוזות הקונספירציה והדיפ סטייט לא נותנת מענה הולם. בסוף כולנו בני אדם ויש כאן כאלו שמאכזבים ברמות כל כך קשות, שקשה להכיל את זה.

פגשתי פעם באולפן ערוץ 14 קצין בכיר מאוד ומוערך, שהיום משמש כשר בכיר בממשלה. ביקשתי ממנו להסביר לי את התופעה והוא אמר בפשטות: "בצבא אתה מקבל רוח גבית מהתקשורת, אבל כשאתה יוצא לאזרחות היא פתאום מכה בך בפנים. לא כל אחד יכול לעמוד בזה".

התשובה הזו צריכה לימוד, כי מדובר באנשים האמיצים ביותר שיש לנו לכאורה ולא היית מצפה לשמוע תשובה חלושה כזו. לצערי הוא לא סיפר רק על חבריו, אני די משוכנע שהוא תיאר את הלך רוחו שלו.

עליתי השבוע במעלית עם יהודי חביב ממשרד המורשת וביקשתי שיאמר 'משהו'. ובין מינוס אחד לקומה שלש הוא אמר לי רעיון מפרשת שבוע, שהאיר לי איזה כוון להבין את זה.

כתוב במדרש תנחומא ששבעת ימי המילואים לפני היום השמיני, הם בעצם שבעת ימי אבלות. השאלה היא אבלות על מה? אנחנו יודעים שנדב ואביהו נשרפו ביום השמיני כי הביאו אש זרה לפני ה'. אבל מה שייך להתאבל על משהו שעדיין לא אירע? "הכוהנים עוברים תהליך של החפצה" הוא אמר, "הם יוצאים מן המצב הפרטי שלהם והופכים ל'כלי קודש'. מניפים אותם ומושחים אותם ובעצם אומרים להם שמעמדם הקודם נגמר. מכאן ואילך גם אתם כלים קדושים של עם ישראל". כשהגענו לקומה השלישית הוא סיכם: "האבלות היא על עצמם בעצם. הם כביכול מתאבלים על ישותם הפרטית שמסתיימת כעת עבור שירותם לכלל ישראל".
אפשר לחוש חמלה כלפי קצינים שחיו את חייהם באופן תואם לגמרי את צרכי הכלל ואולי קצת איבדו את זהותם הקודמת. במעבר שבין הפרטי לכללי יש מימד של אבדן. כמו אצל בני אהרון.
נעזוב לרגע את הציניות שבודקת מה הם מקבלים עבור שירותם. בהחלט נקודה. אבל בסופו של דבר יש כאן עולם ערכי. רופא עשוי להרוויח כסף רב על מומחיותו, אבל לא יוכל להצליח באמת, אם אין בו אהבה למטופלים שלו.
אנחנו כבר מריחים את חג החירות שממשמש ובא. החירות כוללת את היכולת לעצב את חיינו למרות המאורעות הפוגשים אותנו. להיות חייל גיבור כשנדרש ואבא רחמן ובעל אוהב בזמן אחר. זכיתי להכיר כמה קצינים כאלה שלמרות שנעשו ל'כלים' עבור עם ישראל וכביכול נפרדו מזהותם הפרטית, בכל זאת לא איבדו את זהותם האישית, לפני שעוטרו בדרגות הבכירות. הם לא שואלים "מה התקשורת אומרת?" כי הרוח שבהם מיוסדת על יסודות עמוקים מאוד.
אותם קצינים לשעבר שמלהגים בתקשורת ובכיכרות ומסיתים עד לסכנה של מלחמת אחים חלילה וחס, הם עבור כולנו שיעור לחיים.

דומני שלכל הפחות ניתן להבין שמי ששואף לחיים כלליים, מוכרח לפתח משמעות עמוקה. אחרת יווצר תהליך מחיקה טראומטי שיחולל נזקים לנו לעם ישראל.

פורסם בעתון שביעי, פרשת שמיני