המחלה – התמכרות לשקט

שני קולות נשמעים בחללה של האומה העברית.

הקול המרכזי העממי שאינו מנווט על ידי אשפי תקשורת הוא של מאות אלפי החיילים, המלמדים פרק נוסף על טיבו המופלא של עם ישראל; על עוצמות רוחניות ורוח של גבורה ובעיקר על אחדות מרגשת, שכולנו כל כך מתגעגעים אליה.
השני הוא קולם של אלו שעוברים מטמורפוזה מהירה לדעותיהם ובקלילות הם מחליפים טענות על שחיתות ראש הממשלה במרי כנגד הפיכה משטרית וכעת בעיצומו של הקרב הקשה על עצם קיומנו – טוענים כנגד הדתיים או נתניהו.

איך כתב לי איש שמאל בהיתממות? "ברשתות שלנו אומרים שדם הנטבחים על ידיכם. מה דעתך?"

ובכן דעתי היא שיש פה מחלה.

אדם חולה כאשר המערכות הגופניות והנפשיות שלו אינן פועלות בהרמוניה. כאשר גורם זר חודר לגוף ומערער את האיזון הנחוץ לו על מנת להתקיים בבריאות.

עם ישראל באמונתנו הוא "גוי אחד". ישות אחת שמתפרטת למיליוני נשמות. לכל אחד ואחת ישנה השליחות המיוחדת שעבורה בא לעולם, אבל לעולם הוא יהיה ארוג במארג החיים הכלל ישראלי; השלם הגדול מסך חלקיו.

את הוכחת האמינות לתפיסה היסודית הזו, אנחנו מקבלים מהורי שני חטופים לפחות. שניהם מקרית ארבע חברון, האחד הוא ראש המועצה – אליהו ליבמן והשני הוא צביקה מור, איש חינוך וטיפול. האנשים המופלאים האלו החיים בצילם של אבותינו ואמותינו הקדושים, יחד עם משפחותיהם העומדות בניסיון הנורא ביותר, בוחרים לומר לעולם כולו – "עם ישראל גדול מבנינו אהובינו".

התפיסה האחדותית הזו היא אמת גדולה שאינה יכולה להיות מיוצרת אצל מעצבי דעת קהל, רק כדי שיהיה יעיל יותר להילחם. זו אמת עמוקה ונצחית שרק מתגלה בימי מלחמה, אבל היא שוכנת כל הזמן מתחת לסף ההכרה. ממתינה לרגע הגילוי.

אחת הקללות הפופולאריות שהונחלו לציבור ללא מאמץ מיוחד היא "משיחיסט". המשיחיסט הוא האדם הלא רציונלי, כביכול, המבקש את מה שנשגב מן הצרכים הקיומיים של בני האדם. ממימד שגדול מ'אדם בודד בעל בחירה חופשית'. וכך כאשר מבקשים לדבר על מבנים לאומיים או על שאיפות רוחניות – תרבותיות, שחורגות משאיפות כלכליות, פוליטיות או נהנתניות, נוצר איום על השקט שרובנו כל כך מבקשים.

יותר מכל החומרים הממכרים בעולם השאיפה לשקט ושלוה היא הממכרת ביותר.

אנחנו מכורים.

ישנה אימרה ידועה של מוצארט ש"המוזיקה לא נמצאת בתווים אלא במה שביניהם".

עבורנו התוים הם מה שמרכיב את החיים – העבודה, הלימודים, המשכנתא וקופת החולים. בין לבין אנחנו רוצים את השקט. את היכולת להקשיב למה שעולה מן התוים.
לא פלא שאנחנו משקרים לעצמנו; עוצמים עיניים וסותמים אוזנים מלהקשיב לאזהרות. אי אפשר להילחם בזה.

הדיונים טובים למי שמחפש רעיונות הגיוניים – לא לאנשים מכורים.

התרופה נרקחת בימים אלו בצבא. החיבור העממי הזה, שעומד בדומיה אל מול תקיעות השופר ובקשב מלא כבוד לתפילות הנישאות ברמה, מלמד על תשוקתה של הנשמה הלאומית להתעלות אל המקום הנשגב הזה. לשמוע מוזיקה אחרת. לא רק את המיית ליבו של האדם היחיד המתייסר בשאלות זהותו, אלא את הולם הרקות הפועם יחד באומה העתיקה הזו, שגורל העולם כרוך כל כך בגורלה.

עוד יבואו ימים טובים עלינו, אבל הם יהיו טובים כי הם יבטאו את הגודל שלנו ולא יסתפקו רק בהפסקת רעם התותחים ובפריחת הכלניות האדומות בדרום.

פורסם בעתון שביעי, פרשת וירא תשפ"ד