הדגים באלול כבר לא רועדים. מדוע?

הדגים באלול כבר לא רועדים. מדוע?

 

"מלפנים בישראל כאשר ידעתי, כל איש אחזו פלצות, מקול הוקרא קדוש אלול". כך כותב רבי ישראל סלנטר באיגרתו (אור ישראל איגרת י"ד).

"באלול אפילו הדגים שבים רועדים". נהגו לומר בישיבות. היו שצמצמו את זה מחודש אלול כולו אל "יום הדין הגדול והנורא", על כל פנים הבריאה כולה הרגישה את ימי הדין.

ובימינו, המצב שונה. נהגו בישיבות לומר, שכבר רבי ישראל מסלנטר עצמו כתב את דבריו כערגה נוסטלגית "לפנים בישראל". אך הכל יודעים ש"פלצות" היא סוג של אווירה טובה של שטייגן, אך רחוקה היא מחרדת הדין אמיתית. לא הדגים ולא האנשים רועדים באלול.

המשגיחים בישיבות מנסים עוד לעורר מעט מאווירת אימת הדין הראויה, נותנים שיחות מעוררות. אין ספק שהם מחזירות אותנו  ולו במעט למה שלפני כמאה שנה היתה נחלת הכלל, אך ההצלחה חלקית למדי.

מדוע זה קורה?

האם נתלה זאת בירידת הדורות של בני ישראל, המשפיע גם על הדגים, או אולי הקב"ה מוביל כאן משהו עמוק יותר?

 

 

ראש השנה מורכב משני יסודות הקשורים זה בזה:

האחד יום המלכת ה'.

השני יום הדין.

וכבר ביארו הספרים בהרחבה, מדוע דווקא יום ההמלכה הוא גם יום הדין.

אך בנפש אלו שתי תכונות סותרות.

כי ביום המלכת ה', אנו צריכים לשמוח בשמחתו, וביום הדין אנו צריכים לירא ולפחד מפחד יושב תהילות ישראל.

איך שני הדברים מסתדרים יחד?

"גילו ברעדה" נהגו לומר. "גילו" כי אנו שמחים בהמלכת ה', ו"ברעדה" עקב יום הדין.

 

אך אפשר לומר באופן שונה:

באמת אלו שתי תכונות סותרות, ויש תקופה שזו גוברת, ויש תקופה שזו גוברת. אם לא במהות, לכל הפחות במינון.

יש תקופה שהמלכת ה' ניכרת, ואז השמחה היא העיקר, ויש תקופה שהמלכת ה' פחות נגלית, ואז חרדת הדין היא העיקר. ולכל תקופה יש את עבודת ה' שלה, במינון מתאים לה.

 

כדי להבין זאת, צריך לשאול שאלה בסיסית:

היכן ה' מולך?

פסוק מפורש הוא "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון". יש מקום מאוד מוגדר היכן ה' מולך והיכן מלכותו מופיעה בעולם, ועל כך אנו מתפללים "ממקומך מלכנו תופיע". מלכות ה' יסודה בבית ה' הנמצא במקום בו בחר לשכון, ואנו מכוונים לכך בכיסופינו "מתי תמלוך בציון?".

כאשר עם ישראל חי בארצו, כאשר המקדש עומד על מכונו, אזי המלכות היא העיקר, ואז ראש השנה הוא יום שמחה. אך כאשר עם ישראל בגלות, כאשר המקדש חרב, אזי שכינתא בגלותא, ומלכותא דשמיא בשפלותה, וחרדת הדין היא העיקר.

 

דבר זה מופיע בספר נחמיה פרק ח'.

כאשר עזרא קרא בתורה לפני העם באחד לחודש השביעי, העם שמע את הדברים, התעורר לתשובה, והחלו לבכות. אומרים להם מנהיגי הדור "ט וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹקֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה: י וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם:

ההוראה לא לבכות, לא היתה רק 'המלצה', אלא ממש כפו עליה:

יא וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:

והעם הבין את הרעיון, ועשה את הדבר המתאים:

יב וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם:

 

נראה, שהעם בכה בראש השנה, כפי הרגלו משנות הגלות, שראש השנה הוא יום של חרדת הדין, כך שאפילו הדגים שביום רועדים. אומר להם נחמיה, שכעת טבעו של החג משתנה. כבר איננו בראש השנה בגלות, אנו בראש השנה בארץ ישראל, והמקדש נבנה.

אמנם לא כל העם בארץ, אלא מתי מעט, ואמנם בית המקדש במצב שפל, אך עדיין החג הולך ומקבל את צורתו של המלכת ה' "וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם:".

 

ולימינו,

אין לנו נביא שיגדיר שסיימנו את תקופת הרעדה, ואין לנו מי שיורה ללוויים להשתיק את קולות הבכי של העם כי קדוש היום לאדוננו, אך נפש ישראל מרגישה זאת. היא מרגישה את שינוי טבעו של החג, היא מרגישה את התהליך שנוצר כאן, וראש השנה בדרך להיות יום של שמחה גדולה על המלכת ה'.