מה שהשופט ברק מניח באמת על השולחן

אנחנו נמצאים בשעה רבת אחריות.

האמירות של אישים כמו בני גנץ או השופט בדימוס ברק מחייבות אותנו להבין קודם כל במה אנחנו עוסקים. הרצון הטבעי לשמור על שקט ולכידות חברתית מובן מאליו. אין מי שרוצה בזה יותר מן הימין. בקיץ 2005 היה חשש של רבים שהימין יצא לרחובות ויפתח חלילה וחס במלחמת אזרחים. הכל היה מונח על השולחן – ראש ממשלה שרימה את בוחריו, שאף אחרי המשאל שערך בין חברי הליכוד המשיך במהלך שלו והביא עלינו אסון; לכל הפחות לדעת מחנה גדול בישראל.

אבל עמדנו בניסיון הקשה הזה ולא שרפנו פחים ולא שדדנו בנקים ובטח שלא פגענו באף אדם. בכינו במר ליבנו וחיבקנו את החיילים שנגזרה עליהם החרפה לעולמים – להרוס את חיי אחיהם.

אחריותנו הלאומית שאינה צבועה בצבעים חגיגיים כמו 'ממלכתיות' חייבה אותנו.

האם אנחנו רשאים להכנע לאיומי השמאל? האם שופטים שלקחו לעצמם את עילת הסבירות כדי לבטל את רצון הרוב כפי שנקבע בידי נציגיו בכנסת ישראל, אמורים לקבל מאתנו 'קרט-בלאנש'; גיליון חלק שחתום על ידינו ומאפשר להם לרשום עליו את אמונותיהם העומדות בניגוד לאמונותינו?

באים הצדקנים ובשם ההגנה על המיעוט הנרדף, פונים אל חוש הצדק הציבורי. "היתכן?", הם זועקים "מי יגן על המיעוט מפני דורסנות הרוב!" אבל בחינה של אבולציית פסק דין אחד קטן, תלמד אם זה אכן הסיפור.

ניקח רק את הדיון הידוע סביב נשות הכותל. קבוצת מיעוט צעקנית שיכולה לבוא בכל שעה ולשפוך שיח מול הכותל, תוך כבוד לסדרי המקום, מייצרת פרובוקציות במשך שנים וזאת בניגוד למסורת ישראל. האם זהו מיעוט 'סובל'?  

בינואר 94 דחה השופט שמגר ז"ל את עתירת 'נשות הכותל' וכתב: "הנני מציע לממשלה לשקול מינויה של ועדה שתוסיף ותבדוק את הנושא לעומקו, כדי להגיע לפתרון שיקיים את חופש הגישה לכותל ויצמצם פגיעה ברגשות המתפללים. על-כן הייתי דוחה בשלב הנוכחי את העתירות…"

והנה ב 2014 העתירה שבה לשולחנו של השופט חשין ז"ל ועליה ענה "כחובתה על-פי דין שומה עליה; על הממשלה, למצוא דרך ראויה ולאפשר לנשות הכותל לקיים בתום-לב את תפילתן, כדרכן, ברחבת הכותל המערבי"

הפער בין הפסיקות מלמד על הדיון האמיתי. השופטים במושבם כבעלי עמדות אזרחיות לגיטימיות; אבל אישיות ופוליטיות, מקבלים את הזכות להחיל אותן על המדינה כולה.

אין שום עילה משפטית מחודשת הניצבת בפני השופט חשין, שלא היתה ידועה לשופט שמגר.

עולה החשד שלא החרדה למשפט הנקי ניצבת בפנינו אלא הכפירה המסתמנת ב'אובר-מנש' – האדם העליון של ניטשה. האדם העליון המכונן את חייו מתוך רגש נעלה ובכך מבטל את מקומו של אלוקים כמכונן הסדר והצדק.  וכאשר מעזים לבקר את מערכת המשפט, לא פרט זה או האחר מפריע לשמאל, אלא הרעיון שהאדם העליון אינו אלא 'בשר ודם' וכך ישנה סכנה עצומה לסדר החברתי כפי שהם מבינים אותו.

זו הסיבה שלרוב נמנעה מערכת הצדק שלנו מלהודות בטעויות וזו הסיבה מדוע התקשורת כה גוננה עליה.

אין לימין שנבחר כדי לכונן סדר לאומי מסורתי את הזכות להתרפות כאן כדי לקנות שקט. זהו רצון העם והמדינאות הנבחרת, נועדה למלא את רצונו ובשליחותו.