מה זאת אומרת "אני מאמין לך"?

השבוע נזכרתי משום מה במקרה ה'התגלות' המוזר שלימד אותי רבות על צורת החשיבה של בני אדם ועד כמה אנחנו לכודים לפעמים בתוך מלכודות רגשיות, שמטשטשות את היכולת שלנו לדעת את האמת.

תייר נוצרי בא להר חברון וביקר באתר שאנחנו קוראים לו 'מצפה שלשת המלאכים' כי לפי המסורת שם נפרד אברהם אבינו מהמלאכים שירדו לסדום ושם גם התפלל עליה. הסברתי לו על משמעות המקום והוא שוטט מעט ולפתע בא אלי, חיבק אותי בהתרגשות ובכה בדמעות: "אלוקים התגלה אלי עכשיו וביקש שאהיה שליחו". חיפשתי סימנים להתגלות ולצערי לא מצאתי, אבל היה ברור לי שמבחינתו הוא דובר אמת. הבנאדם חווה התגלות!

זו תופעה נוצרית ידועה.

כך התפתחה הנצרות וכך היא מתוחזקת עד היום. עומד כומר ומטיף לקהל ומספר להם בבכי ובהתרגשות על החלומות וההתגלויות שחווה והקהל הצמא לדברי אלוקים חיים, מאמין. "ככה זה כשמאמינים".

הטיפול הקוגניטיבי יודע לתאר עיוותי חשיבה  (Cognitive distortions) שמוח האדם יודע לייצר. לדוגמא: נוח לנו לייצר תוויות, כי זה משחרר אותנו מהלחץ להבין את הזולת. כאשר אני מתייג אותו 'שמאלני' או 'קיצוני' או 'דוס', המוח שלי משתחרר מהצורך המעיק להקשיב ולהבין אולי יש משהו בדבריו של הזולת. דוגמא נוספת היא ה'דיכוטומיות'. קשה לנו לתפוס מציאות מורכבת ולמען האמת זה די מעייף. קל יותר למוח לחלק בין טובים לרעים, בין שחור ללבן. השדה הפוליטי מלא מההטיות הללו: "הלנו אתה או לצרינו?"

אם אדם משתוקק לחוות התגלות הוא עשוי לחוות אותה. אם אדם חווה תחושת ערך עצמי ירודה, הוא יראה בכל דבר הוכחה לכך שאינו שווה כלום. אלו עיוותי חשיבה ולא אמת, אבל לא תמיד אנחנו מודעים לכך, בין אם בנוגע אלינו ממש ובין אם זה ביחס ליכולת שלנו לפענח את הזולת.

לא פעם שמעתי מאנשי הוראה שחטפו צעקות מהורים ששמעו מילדיהם הבוכיים, על ההתעללות הנוראה שעברו על ידם. אמא רואה את ביתה האהובה, בוכה בכי תמרורים על השפלתה ויוצאת מדעתה. היא שולחת הודעה בקול נרעד ובזעם כבוש   ומטיחה במורה את כעסה וכשהמורה המושפלת מתקשרת להבין מה קרה ואחרי שהסיפור האמיתי מתגלה בכל צדדיו, מתברר למרבה המבוכה שהילדה פשוט לוקה בעיוות חשיבה קלאסי.

מי שבטוח שהעולם נסוב סביבו משוכנע שכאשר הוא לא מתנהל על פי רצונו, רודפים אותו. תבדקו את זה אצל אנשים שעוסקים בחינוך. כמה תסכול חווים אנשי הוראה שנדרשים להתעסק עם הורים שמשוכנעים שרודפים את ילדיהם, כשבסך הכל דרשו מהם להכין שיעורי בית. לטובתם כמובן.

חברה ככלל ויהודית בפרט, חייבת לסגל דרך הקשבה מעמיקה. לפעמים רגשות שנקלטים מבחוץ מניעים את אמות הסיפים שלנו. אנחנו חשים בכל ישותנו את הזעזוע וכאנשים מוסריים, אנחנו נרתמים לעזור או לתמוך. זה יכול לקרות גם במקרים של צדקה. אדם בא אליך ובדמעות מספר על חייו הקשים והוא מבקש תמיכה ואתה שולף ארנק ותורם לו בנדיבות ואחרי מספר ימים אתה פוגש אותו במוסך כשהג'יפ שלו מונף באויר. אני יודע כי זה קרה גם לי.

מותר לשהות במקום של ספק. לומר לאדם "אני מרגיש אותך". מכאן ועד להצהרה "מאמין" יש עוד דרך ארוכה לעבור.

פורסם בגיליון 'שביעי'