הדיבור שלנו משתחרר בימים האלה

המקובלים כתבו על פסח שהוא בבחינה של 'פה-סח' – במצרים הדיבור ב'גלות' וביציאה ממנה הוא נגאל.

אבל מה הבעיה לדבר?

איך גלות מצרים מעכבת אותנו מלומר את מה שברצוננו?

הימים האחרונים פתחו פתח להבנה עמוקה יותר של העניין.

הדיבור אינו רק היכולת לחבר מילים ולייצר שפה. דיבור אמיתי הוא זה שמביא לידי ביטוי את הנפש ולא רק "תעביר לכאן את המעדר".

כאשר אנחנו בגלות אנחנו לא רק רחוקים מן המקום הטבעי שלנו, אלא מצב התודעה שלנו הולך ונחרב. הכפיפות למגמות ולרוחות זרות, מייצרת בהכרח התאמה נפשית מרצון או מאונס. קשה מאוד לעמוד בגבורה אל מול כוחות אדירים המופעלים כנגדנו. זה יכול להיות במצרים או באחת הפקולטות בארץ.

כאשר אתה עומד מול מרצה, שמתבונן בך מעל משקפים נוצצות ובחיוך מגחך על התנ"ך או על תפיסותיך הפוליטיות, קשה שלא לחוש שיתוק פנימי לומר או אפילו לחשוב אחרת.

יש הגיון פנימי במלכות מצרים. אמנם 'בית עבדים' שנוטל את חירותם של בני עמו, אבל בתמורה מעניק ארץ מודרנית ומפותחת שכל העולם עומד למולה בהשתאות. יש הגיון בלקחת לפרט את חופש הבחירה כדי להביא לטוב כולל יותר. אז אם המחיר הוא שקבוצה מסוימת שוקעת בטיט כי מישהו צריך לבנות פה פירמידות, אולי אין לה הזכות לומר על כך מילה? אלו סדרי העולם וצריכים להכיר במקומנו!

פתאום אנחנו מבינים שחלקנו חש ממש כך בעצמו – כאן בארץ. הוא עומד מול רמטכלי"ם ואנשים שעשו דברים חשובים בקריירה שלהם והם אומרים לו שאם נביא לארץ  את אש"ף עם נשק ובאימוני cia יהיה פה סוף סוף שקט. "בלי בג"ץ ובלי בצלם", אמר רבין. מה אנחנו מבינים לעומת רמטכ"ל ששת הימים? איזה מודיעין יש לנו? אז בסדר יש לנו תחושות עמומות שמשהו כאן לא הגיוני, אבל מי אנחנו?

ואז מגיע גוש קטיף, ושוב מאות גנרלים מעוטרים מבטיחים שיהיה טוב, ומי אנחנו לעומתם? אבל הכל מתפוצץ ברעש גדול והם לא נסוגים, אלא מאשימים את ישראל ובתוך תוכנו אנחנו חושבים הם בטח צודקים. הרי הם הרציונליות! הם המעשיות, הגבורה והנחישות! מי אנחנו לעומתם?

אבל מגיעים הימים האלה ופתאום רבש"ע מרים את המסך ובחלקה האחורי והחשוך של הבמה הכה – יפה ומוארת, מתגוללים חלקי תפאורה שבורים ומשומשים. פתאום אנחנו מבינים שזה לא שהבנות של מצפה רמון טובות רק לשבת על מכונת תפירה, כי הקב"ה שלח את השכל רק לבנות צהלה. אנחנו מבינים שיש מי שמסנן וקובע עבורנו את התמונה הזו. פתאום אנחנו שומעים את המשכילים ביותר מדברים את השטויות האיומות, באופן שאין לנו ספק שאין בהן שמץ אמת. רואים מפגינים שמנופפים בדגלי אש"ף, שעליהם חרותה השבועה להחריב את מדינתנו האהובה. אנחנו צופים בהשתקה של אנשי אקדמיה ותרבות, שנגזר עליהם להחביא את דעותיהם וממילא קולם הכה נחוץ, אינו נשמע.

ואנחנו יודעים שמה שהיה כבר לא יהיה. הדיבור שלנו מתחבר אל תחושת הודאות שבנפש. אנחנו בצד הנכון והנאמן. אנחנו המבטאים את עומק האמת של עם ישראל ואנחנו גם אלה שראויים להנהגה. הדיבור הקשה שלנו הוא לא דיבור של פירוד. לא לשני עמים אנחנו מטיפים חלילה. אנחנו רוצים בטובת כולם, אבל הפעם אנחנו חופשיים לומר את האמת. הפה שלנו שב לדבר.