השתיל הפך לעץ וגם לרכוש משותף

החלטה משפטית משמעותית ניתנה לאחרונה בבית המשפט העליון, כשנקבע כי בן זוג לשעבר זכאי למחצית מהקרקע שעליה נבנו דירות אף על פי שהקרקע ניתנה לאשתו לשעבר במתנה, עוד לפני הנישואין.

הפסיקה, שניתנה בהרכב בראשות השופטת יעל וילנר, עוסקת בזוג שנישא בשנת 1996, חי יחד מעל לשני עשורים ונפרד בשנת 2019. מספר שבועות לפני החתונה העניק אביה של האישה לבתו חלקת קרקע חקלאית בנס ציונה, שנרשמה על שמה בלבד. רק כעבור שנים, לאחר שינוי ייעוד הקרקע למגורים וחתימת עסקת קומבינציה, נבנו עליה שבע דירות. שתיים מהן נמכרו והכנסותיהן הוזרמו לחשבון המשותף של הצדדים; חמש נוספות נותרו בבעלות.

עם סיום הנישואין, הגבר פנה לבית המשפט לענייני משפחה בדרישה למחצית מהדירות ומהקרקע, בהתבסס על הלכת השיתוף הספציפי. בית המשפט הכיר בזכויותיו על הדירות בלבד, ולא על הקרקע עצמה. גם המחוזי, בדעת רוב, אימץ את אותה גישה: הפירות המשותפים כן, אך לא גזע העץ.

אבל העליון בחר לשתול גישה שונה.

משל השתיל: כשאין הפרדה בין שורש לגזע

בפסק דין מפורט וחדשני, פסקה השופטת וילנר כי אין מקום להפריד בין הדירות שנבנו לבין הקרקע שעליהן לא משפטית ולא רעיונית. לשם המחשה, היא הציגה דימוי:
"אם אדם קיבל שתיל במתנה, וטיפח אותו לאורך השנים יחד עם בן זוגו עד שצמח לעץ מניב לא ניתן לומר שהעץ משותף אך השתיל נותר בלעדי. השתיל הוא בסך הכול העץ בתחילתו."

ומכאן לא ייתכן לקבוע שיתוף בזכויות בדירות מבלי להכיר בשיתוף גם בקרקע עצמה.

בית המשפט הדגיש כי לאורך השנים הייתה לבעל לשעבר מעורבות ניכרת בפרויקט: הוא יזם, תיווך, ניהל את ההתנהלות הכלכלית, פעל להשכרת הדירות והיה האחראי הישיר על כל הנעשה בהן בעוד האישה לא נטלה בכך חלק פעיל. המסקנה: נוצרה בפועל כוונת שיתוף מובהקת לא רק בפירות, אלא גם בשורש.

בנוסף, בית המשפט העליון הזכיר כי לפי חוק המקרקעין, הבעלות בקרקע כוללת את כל הבנוי והנטוע עליה. ולכן, ניסיון להפריד בין הקרקע לבין הדירות נוגד גם את לשון החוק.

לבסוף, השופטים קיבלו את ערעור הבעל, דחו את טענות האישה, וקבעו כי הקרקע כמו הדירות שייכת לשניהם בחלקים שווים. מדובר בהכרעה עקרונית שעשויה להשפיע על זוגות רבים בעתיד, כאשר מתנה פרטית מתפתחת עם השנים לרכוש משותף ומטפחת בתוכה שיתוף עמוק יותר מהמתנה המקורית.