בין תוכחה לאהבה- פרשת דברים

משה אב שמחנך את ילדיו
חז"ל מתארים את יחסו של משה לעם כיחס של אב לבניו: דואג, מלווה, אך גם מוכיח. משה איננו מוכיח את העם מתוך כעס או עלבון, אלא מתוך אכפתיות ואחריות. זוהי תוכחה של אהבה כזו שלא שואפת להאשים אלא לכוון, לתקן ולהצמיח.

כך גם במשפחה ההורה אינו רק זה שנותן, מחבק או מעניק גבולות, אלא גם זה שיודע לומר את המילה הנכונה ברגע הנכון, גם כשהיא קשה. אך אם הדברים נמסרים מתוך אהבה אמיתית, יחס אישי וזיכרון משותף, כמו שמשה עשה, הם יכולים לגעת ללב ולשנות.

לתת מקום לזיכרון המשפחתי
משה עובר בפרשת דברים על תחנות רבות מהעבר מסעות, חטאים, ניסיונות ומאבקים. הוא מזכיר את המקומות בשמות עקיפים, כדי לא לבייש, אך לא מוותר על זיכרון ההיסטוריה.

כך גם בתוך משפחה ישנם רגעים יפים וישנם רגעים קשים. הבחירה אם להזכיר, איך להזכיר ואיך לעבד אותם, היא זו שקובעת את האווירה המשפחתית. האם נהיה משפחה שמעלימה כאב או כזו שיודעת לדבר עליו ברגישות? האם נזכיר רק את הטוב, או שגם את הקושי אבל במינון ובכוונה לתקן?

האחריות מדור לדור
פרשת דברים נקראת תמיד בשבת שלפני תשעה באב, זמן של חשבון נפש לאומי אך גם אישי. היא מזכירה לנו שכל דור ממשיך את סיפורו של הדור הקודם, וכל אחד נושא באחריות גם לילדיו וגם להוריו.

במשפחה, האחריות הזו מופיעה ברבדים שונים: מה אנחנו מעבירים הלאה ערכים? דפוסים? טראומות או תיקון? האם אנחנו זוכרים גם מה קיבלנו מאבותינו, ויודעים גם לחדש ולהעביר לדור הבא בדרך שמתאימה לו?

פרשת דברים מלמדת אותנו שיעור חשוב: משפחה אינה רק מקום של חום ואהבה, אלא גם של תהליך, בירור, העברה בין-דורית, ולעיתים גם של תיקון ושיחה על מה שפחות נעים. וכמו משה, גם אנו יכולים לנהל את השיח הזה מתוך כבוד, רגישות ובעיקר אהבה עמוקה ובלתי מותנית.

קרדיט: