תּוֹרָה תּוֹרָה חִגְרִי שַׂק

בס"ד

תורה תורה חגרי שק!

ישיבת פוניבז'. ספינת הדגל של הציבור החרדי-ליטאי, נקרעה במים סוערים. משברי וגלי הים עברו עליה, בסכסוך פנימי על הנהגת הישיבה. ומי ה"פוסק האחרון"? שופט חילוני.

כתר עולם הישיבות מונח בראשה. שני טוענים לכתר. ומי הכריע לבסוף? בית המשפט החילוני המכונה בהלכה "ערכאות". כמעט כמו הויכוח מי יעמוד בראשות המלכות החשמונאית, הורקנוס או אריסטובלוס, ולבסוף פומפאוס הרומאי הכריע. כבר כתב הרמב"ן בפרשת ויחי, שזה מה שנתן לרומאים דריסת רגל בארץ יהודה, משם התגלגל התהליך שהביא לחורבן בית שני.

שני הצדדים הינם תלמידי חכמים ראשי ישיבה. שני הצדדים פנו בתחילה לדין תורה, לתלמידי חכמים שיבררו את הדין. אך מה שפסקו הבוררים דייני ישראל, בפועל לא בוצע. לא עזרו הבהרותיהם של הדיינים, התערבותם של גדולי ישראל, עולם התורה שכמה לפתרון המשבר בישיבת הדגל, וכל מי שלב יהודי בקרבו שראה את השפלתה של תורה. רק השופט החילוני הכריע, והכרעתו היא "סוף פסוק".

"הכרעה היסטורית" הכריזו בראש כל חוצות. הכרעה שיצרה גלי שמחה בצד ה"מנצח", ורגעי כאב בצד ה"מפסיד". אך אלו גם אלו הבינו, שבניגוד לפסקי דין של תורה שאותם יכלו להפר, בפסקו של השופט החילוני אי אפשר לשחק. אותו צריך לקיימו ככתבו וכלשונו.

והתורה בוכה. בוכה לא רק על המריבה הכואבת, אלא יותר מכך. על היותה מונחת בקרן זווית, שאפילו תלמידי חכמים האמונים אל חינוך בחורי ישראל בישיבה שעיני כל הציבור נשואות אליה, לומדי תורה הם, אך אינם מחוייבים להכרעותיהם של דייניה.

הלכה מפורשת היא שלחן ערוך חושן משפט סימן כ"ו סעיף א':

אָסוּר לִדּוֹן בִּפְנֵי דַּיָּנֵי עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּבְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם (פֵּי', מוֹשָׁב קָבוּעַ לְשָׂרִים לָדוּן בּוֹ), אֲפִלּוּ בְדִין שֶׁדָּנִים כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ נִתְרַצּוּ ב' בַּעֲלֵי דִינִים לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם, אָסוּר. וְכָל הַבָּא לִדּוֹן בִּפְנֵיהֶם, הֲרֵי זֶה רָשָׁע, וּכְאִלּוּ חֵרֵף וְגִדֵּף וְהֵרִים יָד בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה. הגה: וְיֵשׁ בְּיַד בֵּית דִּין לְנַדּוֹתוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ עַד שֶׁיְּסַלֵּק יַד הַגּוֹיִים מֵעַל חֲבֵרוֹ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קנ"ד) . וְכֵן מַחֲרִימִין הַמַּחֲזִיק (בְּיַד) הַהוֹלֵךְ לִפְנֵי גּוֹיִים (רִיבָ"שׁ סִימָן ק"ב).

מה נאמר ומה נדבר?

ולא די בכך, לא מעט בני תורה מתעמקים ב"פסק הדין" של השופט החילוני, כאילו היה מדובר בשו"ת של אחד האחרונים.

חלקם, אפילו כתבו מאמרים בתקשורת, המשבחים את ה"פסק", וביטוי המקובל אצל הזוכים בו "הצדק יצא לאור".

אוי לאותה בושה!

והזעקה המהדהד היא: היתכן?

היתכן שדין תורה, תלמידי חכמים, דיינים וסופרים, לא הצליחו לסיים את המחלוקת, ורק שופט חילוני יכריע את המערכה?

היתכן שאפילו תלמידי חכמים גדולים כאלו, בסופו של דבר יפרו את החלטת הדיינים הבוררים, ורק את פסקו של השופט החילוני יכבדו בעל כורחם?

התשובה הכואבת היא, שלשופט החילוני יש את סמכות המדינה, ולבית הדין התורני שעסק בעניין, לא היתה סמכות זו.

לכאבנו, חז"ל דברו על כך בדיוק.

"הוי מתפלל לשלומה של מלכות, שאילמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו".

לשופט יש את הסמכות מטעם מוראה של מלכות, ולכבוד הדיינים הבוררים תלמידי החכמים לא היתה את הסמכות הזו.

(אמנם השופט החילוני הוא זה שנתן להם תוקף "חוקי" בפסק דינו. ושוב, אוי לאותה בושה!)

והסוגיה הלא פחות חשוב שצריכה להתברר כעת בציבור החרדי, מה עמדתנו ביחס לאותה משנה.

מה אנו לומדים מאירועים כואבים אלו, ולהיכן מגמת פנינו בסוגיה זו.

האם אנו חפצים במוראה של מלכות?

האם נעדיף להסתדר בלעדיה?

האם כציבור אנו יכולים לתת סמכות לבית דין תורני למנוע מצב ש"איש את רעהו חיים בלעו"?

האם המציאות לא הוכיחה את צדקתם של חז"ל, שאינם זקוקים ש"נודה" שהם צודקים?

הביזיון הנוכחי הראה, שאי אפשר להשאיר את ה"מדינה" ל"חילונים".