שרי אלפים ושרי מאות

תסלחו לי מוריי ורבותיי

אני מביט בחיוך משועמם על כל המהומה המכוערת, לטעמי, בבחירות לרבנות הראשית.

יש צורך גדול מאד ברבנות ראשית למדינת ישראל, קודם כל לצורך הקביעה ההלכתית מיהו יהודי, שזהו ענין הלכתי ולאומי ראשון במעלה. ועוד נושאים רבים וחשובים.

אבל כל העסק בנוי לא נכון מלכתחילה.

אצל משה רבינו היו שרי עשרות, שרי חמישים וכו'. משה רבינו מינה אותם ברוח קדשו.

ברמב"ם [1]כתוב שהסנהדרין היו שולחים בכל גבול ישראל ומחפשים מיהו תלמיד חכם וירא חטא ממנים אותו דיין בעירו, ואחר כך הוא עולה לבית דין שבירושלים. המינוי מתחיל מלמטה.

בכל קהילות ישראל שבגולה, כשהלך הרב המקומי לעולמו, היו שולחים שליחים ומחפשים מי יהיה רב הקהילה הבא. הרב המועמד היה נושא דרשה בהלכה ובאגדה מול הקהל ולמדני העיר וכך היו בוחרים להם רב.

היום אין לנו סנהדרין, לא משה רבינו וגם לא קהילה במובן הגלותי, בקום המדינה התערבה מפא"י בכל תחומי החיים כולל מינויים לרבנות הראשית. הממסד המפ"איניקי רצה ליצור "כור היתוך" ולא אהב את הרעיון של קהילות שונות.

כך הגענו למצב מגוחך בו ראש עיר חילוני לחלוטין, מחלל שבת ואוכל טריפות – בוחר מי יהיה הרב הראשי לישראל.

חסדי השם שלא הצליחו למלא את כל זממם ורוב הרבנים לא עשויים פלסטלינה. כך זכינו לרבנים ראשיים כמו הרב יצחק ניסים שעמד באומץ נגד כל מיני תכניות שונות ומשונות כמו הרצון למתן הכשר לאניות צים שיפעילו מטבח כשר לצד מטבח טרף באותה אניה. כך זכינו לדמות ענק כמו הרב עובדיה שחולל מהפכה בציבור הספרדי. כך זכינו לרב ראשי כמו הרב מרדכי אליהו שפרס את חסותו על ציבורים לא חרדיים וחיזק אצלם מאוד את חשיבות לימוד התורה. וייזכר לטוב הרב ישראל מאיר לאו שהוא דמות מופת של אהבה וקירוב.

אבל תמיד נשאר טעם רע בפה מכל מערכות בחירות הללו. המון סחר מכר וכיפופי ידיים בין פוליטיקאים ועסקנים שונים ומשונים, והרבה בזיון לרבנות ולתורה עצמה.

ומה האלטרנטיבה?

בכל רשות מקומית[2] יוקמו קהילות שיקבלו הכרה רשמית מהמדינה. כל חבר קהילה נותן הוראה לעירייה לגבות ממנו "מס קהילה" ובכסף הזה ימומן שכרם של דיינים מקומיים שייבחרו על ידי חברי הקהילה.

המועמדים יהיו רק כאלה שעברו את מבחני הרבנות הראשית.

בית הדין הזה ישמש גם "לשכת הרבנות" המקומית. הוא ידון בדיני ממונות אם שני הצדדים מסכימים לכך ואז יהיה לו תוקף של בית משפט לכל דבר. במקביל הדיינים הללו ישמשו גם כרבני השכונות של אותה עיר, ילמדו תורה ויענו על שאלות בהלכה לכל אנשי העיר כולל מי שלא השתתף במימון משכורתם.

הרבנים הללו יבחרו מתוכם מי ראוי להיות הרב הראשי לאותה רשות מקומית.

רבני הרשויות בישראל הם אלה שיבחרו מתוכם את מועצת הרבנות הראשית (כ"ג חברים) והם גם שיבחרו את הרב הראשי לישראל.

כוחו של המודל המוצע בכך שהוא צומח מהשטח. מי שלא רוצה לממן שכרם של רבני העיר פשוט לא ישתתף בבחירתם. הם ישמחו לתת לו שירות אם ירצה למשל לחגוג בר מצוה לבנו. אבל לאותו אדם לא תהיה השפעה מי יהיה רב העיר.

יתרון נוסף הוא שלא תהיה לפוליטיקאים (מכל סוג, חילונים חרדים ודתיים) דריסת רגל במרחב ההלכה. הרבנים הנבחרים ירגישו את אמון הציבור ולא יהיו נתונים ללחץ פוליטי שמנסה להכתיב להם מה לפסוק[3].

(מקור התכנית מצע "זהות" )

[1] הלכות סנהדרין פרק ב.
[2] כולל מועצות אזוריות ומועצות מקומיות.
[3] כולנו זוכרים את הפרשייה העגומה של פסק דין הממזרים בתקופת הרב הראשי גורן.