שמירת עיניים בקיץ – האתגר הגדול

באמת לא קל לשמור על העיניים בתקופה הזאת.

איך ש"הם" מתלבשים בחום הזה…

ואנחנו נמצאים בכל מקום ביחד איתם.

אצרף קצת עצות מעשיות שהועילו לרבים בעבר,

מתוך מאמר שפורסם בכמה הזדמנויות.

ניתן לחלק את המלחמה על שמירת העיניים לשני חלקים.

החלק הראשון הוא התאוה להביט. מוטב שנכיר בזה: לכל אדם יש תאוה להביט על מחזות לא צנועים.

לפעמים קשה לאדם להודות בזה בפני עצמו, אבל לאמיתו של דבר אין שום קושי להכיר בזה. זה טבע בסיסי של האדם.

הקב"ה ברא בנו יצרא דעריות, יצר תקיף ועוצמתי, שתורם לקיומו של העולם, והיצר הזה נמשך לראיה.

החלק השני הוא הדחף לשחרר את העינים. מאוד קשה לאדם לכבוש כוח מכוחות נפשו, יהיה איזה כוח שיהיה.

לו יצויר שיאמרו לנו שאסור לנו לאכול גלידה תות, גם אם עד היום לא חשבנו על גלידה תות, מעתה והלאה כל פעם שנראה גלידה תות יהיה לנו חשק לטעום.

האבר הכי מהיר ומשוחרר של האדם הוא העין. הצצה קטנה ואתה רואה. פעמים רבות לא צריך להזיז אפילו את הראש.

ואם לא מדובר על מלחמה בודדת אלא על עשרות ומאות פעמים ביום זה מאוד מאוד קשה.

מה עושים כדי לשלוט על הראיה? האם יש עצות לזה?

עיקר האיסור בהבטה אסורה הוא לא עצם הראיה, אלא ההרגשה שזה פועל בלב. "עין רואה ולב חומד". "ליבא ועינא תרי סרסורי דעברה".

כאשר האדם רואה מראה פרוץ אבל דעתו לא נתונה לזה כלל וכלל, בפשטות אין בזה איסור כלל. כך מתבאר מהגמרא (ברכות כ. ע"ש).

נמצא לפי זה שעיקר ההתמודדות צריכה להיות לא על הראיה עצמה, אלא על היחס שאנו נותנים לעברה.

ככל שאנחנו יותר מייחסים לראיה חשיבות, יותר דשים בה ויותר עושים ממנה ענין כך היא מעמיקה לנקר בלב, ובעצם מעמיקה את הבור.

עיקר התפקיד הוא להיות עסוקים כאשר יוצאים לרחובה של עיר. לא להניח ללב לשוטט על כל מראה מזדמן.

היה מקום להמליץ על האזנה לשיעורי תורה, אבל אם נרצה להיות ריאליים ולדבר על דרגות שאנחנו אוחזים בהן ניתן להציע דברים מעשיים יותר:

לשוחח בפלאפון, להאזין לדברים מעניינים ומושכים את הלב, וכדומה.

באופן פרדוכסלי, ככל שעושים יותר עסק מהיציאה לרחוב, מתכוננים למלחמה "מה הולכים עכשיו לראות" ו"מי יודע מה נפגוש" כך באמת הכישלון מצוי הרבה יותר.

כאשר פוגשים מראה אסור, החשוב ביותר הוא להבליע את המראה. לא לתת לו כותרת אדומה וזועקת ולהילחם עם העיניים: "לא להציץ! לא להציץ!" אלא פשוט להמשיך הלאה.

לתלות את העיניים על משהו אחר: על מסך הפלאפון, על מי שהולך לצידנו, על בנין רב קומות, או כל דבר מעין זה. לעבור הלאה. לא להתעכב על הבעיה ולעשות ממנה הר.

נקודה נוספת:

המציאות מוכיחה שכאשר יש מצב רוח טוב יותר העמידה בניסיון יותר אפשרית וקלה. ולעומת זאת כאשר שרויים במצב רוח קודר – הכישלון מאוד מצוי.

ככל שהאדם נמצא במצב נפשי יותר שמח, כך הוא יותר בשליטה על עצמו, כי כוחו הנפשי מתפקד כראוי.

ולהיפך, ככל שהוא עצוב יותר או קודר כך כוחותיו הנפשיים פחות בשליטה, וממילא היצר לחוש תחושת פורקן בוער בו יותר.

לכן, כדאי להתאזר במצב רוח טוב של שמחה ושביעות רצון כשיוצאים לרחוב הפרוץ.

לצערנו הרב, הכישלון מצוי במלחמה. הליכה ברחובה של עיר מזמינה לאדם התמודדויות רבות מספור.

לפעמים אחרי פעם פעמיים שהוא נכשל הוא נמצא במצב רוח ירוד מהכישלון, הוא כועס על עצמו, וממילא זה עצמו מזמין את הכישלון הבא.

כי כאמור, ככל שהאדם פחות שמח ומרוצה כך הרצון לפורקן מתגבר בו יותר.

אין ספק שהכישלון מעציב, אבל יש לזכור את המציאות הקשה בה אנחנו חיים, ולהבין שבאמת קשה מאוד לנצח בכל המלחמות.

יש לשמוח מאוד בכל התגברות. ובעיקר, יש להבין שעצם הדבר שפועם בנו יצר להביט הבטות אסורות אינו בגדר כישלון, ממש ממש לא.

הרצון עצמו הוא רצון טבעי ותו לא.

פעמים רבות התחושה של הכישלון מתחילה מעצם הדבר שיש לי חשק להציץ החוצה, וכאשר יש תחושה של כישלון זה עצמו מביא את הכישלון האמיתי, וחבל מאוד.

הרבה פעמים אנשים מצפים להרגיש אחרי התגברות תחושה מתוקה של הזדככות והתגברות.

אין ספק שיש תחושה כזו, אבל פעמים קורה שיש גם תחושה של החמצה מסוימת: "הייתי יכול ליהנות".

התחושה הזו עלולה לגרום לעצב וקדרות: "מה, באמת אני כזה קטן?"

ויש לדעת שאין מקום לעצב. אתה לא קטן, אתה בן אדם.

וכשהצלחת לוותר על רצון טבעי בשביל לעשות נחת רוח לקב"ה עשית דבר עצום, שהקב"ה מעריך אותו הרבה יותר ממה שנדמה לך!

נקודה נוספת שיש לשים לב אליה היא שחרור הרסן.

יש שני סוגי כישלון בשמירת העיניים.

יש כישלון נקודתי: האדם בעיקרון שומר על ראייתו, מודע לכך שאסור להסתכל לכל עבר, מעסיק את עצמו, מחפש פתרונות, נמצא במצב של עירנות.

ו מה לעשות, הוא נפל פעם אחת.

על זה אמור: "שבע יפול צדיק וקם". במקרה כזה יש לעשות תשובה מיידית, במקום. לבקש מהקב"ה סליחה, ולחזור למצב של עירנות.

אבל יש מצב של נפילה כללית. נמאס לו לשמור, הוא נותן לעיניים לשוטט. אולי לא לגמרי, אבל במידה מסוימת.

יש תחושה של רפיון הסייגים והתרופפות השמירה.

יש לדעת שזה מצב מסוכן.

חשוב מאוד לחזק את מודעות הרוחנית לענין זה. לא לתת לעצמנו פורקן פנימי. לחיות במצב של שמירה, שגם כאשר קורה כישלון ח"ו הוא נקודתי ותו לא.

כיצד לעשות זאת?

עלינו לזכור שבאנו לעולם לתפקיד מאוד מוגדר, להיות עבדי ה' בכל מעשינו. עלינו לזכור שעלינו לעשות את הטוב והישר, לגדול בתורה, להיות אנשים רוחניים.

אנחנו הרי עובדים כל כך קשה על רוחניות, על נסיון להתקדמות בתורה ובמעלות רוחניות.

כל נפילה בתחום של עריות היא פיזור כל כוחות הנפש, איבוד השליטה העצמית, ריסוק הבניה שאנחנו עובדים עליה כל כך קשה.

ועבור מה? עבור הנאה פורחת ועוברת, שמשאירה בפה טעם מר, ותו לא.

סיכום קצר:

יסוד ההצלחה הוא:

להסיח דעת,

להיות עסוק,

לא לעשות ענין ממה שרואים,

לא לבוסס בכישלון,

לשמור על מצב רוח טוב,

ולא להרים ידים, לא לאבד את העירנות בנושא.

בהצלחה רבה לך, ולכולנו,

החיילים הגיבורים האמיתיים של עם ישראל!

(חפשו בגוגל  "בעצתך תנחני")