רבנו יונה, התשובה והגאולה

בס"ד

מאחרי התשובה ומעכבי הגאולה

כתב רבנו יונה בתחילת הספר "שערי תשובה" משל לאלו המתאחרים מן התשובה:

"משל לכת של ליסטים שחבשם המלך בבית האסורים. וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו, ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר, וראה מחתרת חתורה, והאיש ההוא עודנו עצור. ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא מחתרת חתורה לפניך, ואיך לא מהרת המלט על נפשך?"

מקשים ה"עולם" – מה טענה יש לשר בית הסוהר כלפי אותו שלא ברח? הרי האחרים הם אלו שנהגו שלא כהוגן בכך שחתרו את המחתרת, הם עברו על דבר המלך וברחו מבית הסוהר, ואילו הוא נשאר נאמן למלכות וקבל עליו את הדין!

ומתרצים ה"עולם", שבכך שלא ברח, הוא מראה שהוא מזלזל בעונש המלך, וכביכול מכריז, שעונש המלך לא מפריע לו. אין זלזול גדול מכך במלך.

והנה, אילו הדבר היה תלוי בדעתנו, לא בהכרח היינו מקבלים את דבריו של רבנו יונה, וקושיית ה"עולם" מעידה על כך. בשכלנו הדל היינו אומרים, שכלל לא נכון שעדיף לברוח מאשר להישאר. והסברא שהיתה יותר מתקבלת על דעתנו היתה, שדווקא הנשאר היה ראוי לפרס על נאמנותו למלך, על קבלת עולו, גם אם לשם כך צריך להישאר בבית הסוהר. אך למדים אנו מרבנו יונה שאין הדבר כך, אלא אדרבא, הנשאר בבית הסוהר כאשר המחתרת חתורה לפניו, הוא הדוגמא והמשל למי שאינו חפץ לשוב בתשובה, ונחשב הוא לדורי דורות למשל ולשנינה.

אמנם, רבנו יונה כתב זאת ביחס לתשובה פרטית של כל אדם על חטאו. אך בהחלט אפשר ללמוד ממשל זה ביחס לבית האסורים של כלל ישראל.

כאשר עם ישראל נענש בעונש הגלות, כאשר המקדש חרב והבנים מרוחקים מעל שלחן אביהם, הרי דבר זה חמור אף ממאסר בבית האסורים. ממילא, האוהב את המלך באמת, חותר חתירה כדי לצאת ממאסרו, ולשוב אל בית אביו.

לא קל להיות זה שחותר את החתירה. זוכה לך מי שיש לו אהבת ה' באמת, ולבו מרגיש את משמעותו של עונש המלך. אך גם מי שקשה עליו להיות זה שחותר את החתירה, מכל מקום כאשר החתירה כבר חתורה, כאשר באפשרותנו לצאת מן הגלות, כאשר בידם של עם ישראל לרשת את הארץ ולבנות את בית המקדש, אם איננו עושים זאת, הרי אנו דומים לאותו אחד שנשאר בבית הסוהר מרצון, כמשלו של רבנו יונה.

ואפשר שיטען הטוען, אולי טרם הגיעה השעה לצאת מבית האסורים של הגלות? אולי קודם הזמן אוסרות שלוש השבועות לשוב לארצנו ולבנות את חורבותיה? אולי רבש"ע עוד לא אמר לנו "עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה':"?

אף אנו נאמר לו, שטענות אלו יכולות להיות טובות לא פחות כלפי אותו האיש שנשאר בבית הסוהר במשלו של רבנו יונה, שהרי גם עליו לכאורה חלה גזירת המלך להענישו בבית הסוהר. ובכל זאת לימד אותנו רבנו יונה, שכאשר החתירה פתוחה לפנינו, כאשר יש אפשרות מעשית לשוב לארץ ישראל, לבנות אותה, ליישב אותה ולרשת אותה, כאשר אפשר ולו במעט להפחית את הזרים המקרקרים בהיכלו, הרי מי שאינו עושה זאת אינו "צדיק הרבה", אלא מזלזל הוא בעונש המלך.

במקרים חריפים, עלול להיות מצב אצל מיעוט אנשים, שההגדרה ש"אנחנו בגלות" נהייתה חלק מהזהות החברתית שלהם. וממילא, מי שפועל למען הגאולה, הם מרגישים כאילו הוא עומד נגד השקפת עולמם. אין לך זלזול בעונש הגלות הגדול מזה.

המתאבל על ירושלים באמת, הכואב את חורבנה, אינו מסתפק בתפילה למען בניינה, אלא מחפש מה הוא יכול לעשות בפועל. הוא מביט ומתבונן, אולי נפתח איזה שער, אולי נחתרה חתירה, ודרכה אפשר לצאת מעונש הגלות והחורבן.

הנשאר בגלות כאשר יש אפשרות לשוב לארץ ישראל, הבוחר מרצונו להשאיר את עם ישראל בעונש גלות, ולא לצאת ממנה בחתירה העומדת לפנינו, על פי דברי רבנו יונה הרי הוא כמי שלא אכפת לו מעונש הגלות. הוא מזלזל בעונש המלך, וממילא מזלזל במלכו של עולם. הוא המשל למי שאינו חפץ לעזוב את חטאו ולשוב בתשובה, ונחשב הוא למשל ולשנינה כמי שמזניח את הנדרש ממנו להפיג את צערו של ריבונו של עולם.