על מה נתפלל בראש השנה הזה?

אנחנו עומדים בסיומה של שנה קשה, מהקשות שעברו על עם ישראל בעשרות השנים האחרונות. בשמחת תורה, יום של אהבה ודבקות, נרצחו כאלף ומאתיים יהודים במיתות משונות. לאחר מכן התחילה מלחמה קשה עם אויבינו מסביב, החמאס מדרום והחיזבאללה מצפון, יחד עם החות'ים מתימן ועם חזיתות נוספות. כולם אומרים בפה מלא שכל רצונם הוא להשמיד להרוג ולאבד את עם ישראל ללא רחמים. עם ישראל נלחם כארי להשיב צריו אחור, ואז העולם כולו קם נגדנו בשנאה גלויה.

שנה שכזאת דורשת מאיתנו מבט מעמיק, להבין מה הקב"ה רוצה כאן. בוודאי הקב"ה רוצה שנתחזק בתורה ויראת שמים, אבל הדעת נותנת שמלבד זאת יש להתבונן על המאורעות שהם בקנה מידה היסטורי. אנחנו בתהליך מאוד ברור של התקרבות לתיקון השלם, והשנה הזאת לוקחת חלק חשוב בתהליך. צריך לפחות לנסות להבין את הסוגיא.

המבט על כל דבר צריך להתמקד בשורש הרוחני של האירוע. חז"ל אומרים שכל מלחמה פורצת כאשר מלאכי האומות רבים ביניהם למעלה. כמובן אין כוונתם שהמלאכים מתקוטטים כביכול במקרה ולכן המלחמה פורצת, אלא שיש ויכוח ומלחמה בין השורש הרוחני של האומות, וזה מה שגורם למלחמה בארץ. מוטל עלינו לבדוק מה השורש הרוחני של המלחמה.

המלחמה פרצה אחרי שנה של מלחמה של היהודים בינם לבין עצמם סביב מה שמכונה "הרפורמה המשפטית". במבט שטחי זה היה נראה ויכוח פוליטי בין ימין לשמאל על סגנון ניהול המדינה, האם עיקר הכח יהיה בידים של בית המשפט או שעיקר הכח יהיה בידים של הכנסת והממשלה. אך במציאות המחלוקת הזאת הציפה על השולחן את מאבקי הדת הקיימים כל העת במדינה. כל הויכוחים שהתנהלו בשקט מתחת לשולחן פרצו ועלו על פני השטח, כשהשיא היה ביום כיפור, שבו היו אנשים שלחמו באלימות שלא לנהל תפילה בציבור בסגנון יהודי במרחב הציבורי בתל אביב. במשך שנים ארוכות התקיימה התפילה הזאת במעוז החילוניות, מתוך הבנה שקטה שבסופו של דבר יהודים רוצים גם להיות קצת יהודים. אבל המלחמה על הרפורמה גרמה לסיים את ההסכמה השקטה הזאת. מדוע?

לשם כך יש להבין את שורש המלחמה על הרפורמה. המאבק הוא בעצם מי ינהל את המדינה, הימין או השמאל. הרוב בכנסת הוא הימין, ואילו בית המשפט שייך לשמאל. מה בעצם הויכוח בין ימין לשמאל? יש לדעת שהויכוח בין ימין לשמאל קיים לא רק בארץ ישראל, ולכן זו לא רק שאלה האם לאהוב את ישראל או לאהוב את ישמעאל. ההבדל בין ימין לשמאל הוא שהימין רוצה לאומיות, זהות של עם, והשמאל רוצה שיויון, אוניברסליות. הימין בכל מדינה דוגל בהעצמת כח הלאום, בגאוה לאומית. ואילו השמאל רואה ברגש הלאומי רגש נחות ופרימיטיבי. כולם שוים, יש לתת מקום של כבוד לכל המיעוטים והחלשים, גם אם הם לא שייכים לעם המקורי.

אצל כל העמים הויכוח האם לאהוב את הלאום או לא הוא ויכוח פוליטי, אבל אצל היהודים זה מביא לויכוח עקרוני. הקב"ה בחר בעם ישראל מכל העמים כדי לעבוד אותו כעם שלם, עם אחד שעובד את ה' בצורה לאומית משותפת. השליחות של עם ישראל בעולם היא להביא לעולם את דבר ה', להוריד שכינה לתחתונים, לעולם החומר. לעבוד את השם בתוך חיי העולם הזה, לנהל חיים של עם שיש לו צבא וכלכלה ותשתיות, כפי רצון ה'.

זה מה שמלמדות אותנו כל הפרשיות של ספר דברים: ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל כדי לקדש מקום לה' על פני העולם. שתהיה ארץ שבה יגור עם שמרכז חייו הוא לעבוד את ה'. בארץ הזאת יהיו חיי כלכלה, חרישה וזריעה וקצירה, כפי שמתרחש בכל ארץ אחרת, אבל כפי רצון ה': עם לקט שכחה ופאה, השבתת הארץ בשמיטה, ותרומות ומעשרות לכהנים וללויים. לעם הזה יהיה צבא והם יצאו למלחמות, אבל כפי רצון ה' ועל פיו: עם ארון הברית, על פי נביא וסנהדרין, בהדרכת הכהן משוח המלחמה. זו המטרה של עם ישראל: לקדש את עולם החומר, לחיות חיים של עם בארצו על פי רצון השם. זו הסיבה שהתורה עושה ענין כה גדול מארץ ישראל. מה חסר בלי ארץ ישראל? הרי ניתנה לנו תורה בהר סיני, במדבר. למה צריך את ארץ ישראל? כי ארץ ישראל היא המקום והיא הדרך לעבוד את השם כעם שלם ומאוחד בחיים מאורגנים של עם, לא כאוסף יחידים. כאשר נמצאים בארץ העמים אפשר לעבוד את ה', אבל בצורה פרטית, לא בצורה לאומית. הפרהסיא, רשות הרבים היא גויית. רק בארץ ישראל אפשר לקיים תורה כעם.

בעולם כולו הלאומיות היא רגש של חיבור לעם ולרוחו, רגש פטריוטיות. בעם ישראל הלאומיות היא רגש חיבור לעם ולמהותו. רגש הלאומיות היהודית, הוא רגש של חיבור ליחודיות של עם ישראל ולשליחות שלו בעולם: לתקן עולם במלכות ש-די.

בתקופה של קום הציונות התפתח בעם ישראל רגש לאומי, רגש של רצון להחיות את האיחוד של העם ואת הגאוה היהודית, אך בצורה פסולה וחילונית. כלומר: רגש הלאומיות לא הביא לחיבור לזהות של עם ישראל, אלא להיפך היה רצון ליצור לאומיות חדשה, עם ישראל חדש, עם ככל העמים, שאין לו יחודיות של שליחות אלוקית, אלא הוא חבר במועדון של כולם: הוא מתייחד רק בזה שיש לו שפה, חבל ארץ וצבא. זה היה הגלגול הראשון של השמאל הישראלי, מקימי המדינה. רגש לאומי זה ניסה להביא לעקירת הכל, להיות "ככל הגויים בית ישראל".

אבל למרות הנסיונות האדירים של מובילי הציבור החילונים לחנך את הציבור לכך הרגש היהודי היה חזק מהכל. מלבד הפריחה הנפלאה של שומרי התורה בארץ, גם הציבור הכללי הלך והשתנה. החיבור העמוק לשליחות הקודש של עם ישראל התפרץ והתעצם. אפשר לציין שני ציוני דרך מרכזיים: מלחמת ששת הימים שהביאה לשחרור הכותל והמקומות הקדושים, וחיברה את ישראל לזהות שלו. ומלחמת יום כיפור, שגרמה לשברון רוח והתפכחות והבנה שאנחנו תלויים בה' ותמיד נישאר יהודים אמיתיים. הרגש הלאומי החילוני פינה את מקומו לאט לאט לכיוון של גאוה יהודית, בקרב המון העם. רק אתמול פגשתי יהודי שגדל בחינוך קונסרבטיבי לחלוטין, אך הרגש של המשיכה לעם ישראל ולארץ ישראל הביא אותו בתהליך ארוך לחזרה בתשובה שלמה, וכיום הוא מקפיד על קלה כבחמורה, יהודי גאה המצפה באמת לגאולה השלמה.

ואז התפתח במחנה השמאל קו חשיבה חדש, והוא נהיה אבן היסוד של משנתו: פוסט ציונות. כלומר: אם עד אז היה ניסיון ליצור רוח של לאומיות שתהיה מנוגדת לתורה משם והלאה קם רעיון חדש, להתנגד ללאומיות. אנחנו אוניברסלים, חברים שוים במועדון של כולם. אין בכלל מושג של גאוה לאומית. היחיד הוא המרכז, האדם הפרטי הוא עיקר הנושא. כבוד האדם וחרותו וחופשיותו לעשות ככל העולה על רוחו זה הערך העליון. כל רגש של גאוה לאומית ויחודיות הוא רגש פרימיטיבי ופסול.

בעקבות השקפה זו התפתחה בשמאל שנאה לארץ ישראל. אותם אנשים שבתחילה ראו בארץ ישראל את הכלי לגרום לעם ישראל להגדיר את עצמו כעם ככל העמים, שאין לו יחודיות מהותית אלא יש לו רק חבל ארץ אותם אנשים שונאים עתה את ארץ ישראל ורואים בה גורם מפריע. כי היא זאת שמפריעה להם להיות עם ככל העמים. ארץ ישראל היא ארץ שעומדת במרכז סכסוך בין דתות, בין היהדות לבין האיסלאם, בין התנ"ך לבין להבדיל הקוראן. כאשר אנחנו גרים בארץ ישראל ודבקים בה אנחנו בעצם מצהירים שאנחנו יהודים, שאנחנו עם של התנ"ך, שאנחנו עם בעל שליחות קודש אלוקית. המבחן הוא ברור ומונח על השולחן: האם אנחנו רוצים את ארץ ישראל כדי להיות עם הקודש, או שאנחנו רוצים אותה כדי להיות עם ככל העמים.

מי שרוצה את ארץ ישראל רק בשביל להיות חבר של כל הגויים מוותר עליה מרצון ובשמחה, כי הרי זו כל מטרתו מלכתחילה לקבל לגיטימציה מהגויים, להיות חבר שלהם. וכך נוצר מצב הזוי במשך השנים, שהשמאל דוחף לעשיית "שלום" עם הערבים, גם כשברור לכולם שאין זה שלום אלא רק תוספת כח למשחית וסכנת חיים. גדולי ישראל תמכו בשלום עם ערבים רק כהיכי תמצי לחסוך בהרג ושפיכות דמים, לא כדי למצוא חן בעיני העמים, חלילה. אין קשר בין זה לבין השלום שאותו רוצים אנשי השמאל. כך למשל היה בהתנתקות, שהיה ברור שהיא מסוכנת. השמאל דחף להתנתקות מתוך ידיעה ברורה שהיא לא תוביל לפחות שפיכות דמים, ואולי אף להרבה יותר, כפי שאכן אירע לבסוף. כי מטרתו לא היתה שקט ושלוה אלא להשיג כרטיס כניסה למועדון העמים הנאורים. להוכיח לכולם שאנחנו דואגים לחלשים, ולא אוהבים את עצמנו חלילה יותר מאשר את הערבים.

הקב"ה סיבב את הדברים כך, שככל שהשנים התקדמו נוצר מצב בארץ שאפשר לחיות כאן רק אם מתחברים לרעיון שיש שליחות קודש לעם ישראל, שהוא לא חבר במועדון של כל הגויים. אם רוצים לגור כאן צריך להבין שאנחנו עם מיוחד, שאנחנו לא חיים ביחד עם כולם, כי כולם לא מוכנים בכלל שעם ישראל יחיה במנוחה בארץ ישראל. אם רוצים להיות חברים של כולם צריך לסכן את עצמנו ביודעין בהסכמי "שלום".

לסיכום: נוצר מצב שמי שבחר מה שמכונה ימין, בדרך כלל נהיה גם מחובר ליהדות, ברמה כזו או אחרת. (יתכן שהסדר היה הפוך, שמי שמשתייך לימין זה בגלל עצם הקירבה הרעיונית שלו ליהדות, כך או כך, אין נפ"מ לנידוננו). ומי שבוחר במה שמכונה שמאל, כלומר הוא דוגל באוניברסליות ושיויון וכדומה מתנתק מהיהדות במידה מסוימת. וככל שהצדדים הלכו והתחדדו, נוצר ויכוח רעיוני עמוק בעם, ועל רקע זה באה הרפורמה המשפטית. המאבק הרשמי היה בין ימין ושמאל, אבל בעצם הוא בין הרוח היהודית לרוח הגויית. בין "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", לבין "ככל הגויים בית ישראל". ולכן הויכוח הזה הציף על פני השטח את כל מאבקי המדינה בדת, באופן רשמי וגלוי. כמובן שגם מחנה הימין רחוק עדיין מהצורה נכונה והשלמה של יהודי, אבל הרוח של הדברים והכיוון שלהם הוא בוודאי לכיוון היהדות השורשית. במהלך המאבק הזה השמאל הצהיר שהוא מוכן לשרוף את כל המדינה ולפרק את הכל אם הפורמה תעבור. כלומר: אם המדינה תתנהל כמדינה יהודית עם שליחות הקודש של עם ישראל אין לו ענין במדינה כזאת.

כתוצאה ישירה מהמאבק הגיעה המלחמה. המלחמה היא שלב מכריע בבירור הפנימי שכל יהודי חייב לעבור: האם הוא רוצה להיות חבר של כל הגויים ומוכן לשם כך לסכן את חייו, או שהוא רוצה להיות עם ה' שחי בארץ ללא לגיטימציה מכל הגויים ואך ורק בשם רצון ה' ורצון התורה. מאז קום המדינה מעולם לא התייצבו הגויים לצד הערבים רוצחי ישראל בצורה כל כך ברורה. לכן זה מוציא את השמאל מדעתו, והם זועקים בקול ניחר "עסקת חטופים בכל מחיר והפסקת המלחמה", למרות שהם יודעים שזה משמיד את עצמם, כי הם לא מסוגלים להישאר לבד מחוץ למועדון העמים. ומצד שני עומדים היהודים הטובים, שהם רוב מוחלט של עם ישראל, וחוזרים לשורשיהם ולהכרתם היהודית האמיתית, מתוך הבנה שאין לנו דרך קיום אחרת.

ראש השנה מתקרב, לאחר שנה של סבל ארוך לעם ישראל. אנחנו עומדים ומסתכלים לאחור, בניסיון לסכם את השנה הזאת ולהבין מה הקב"ה רוצה כאן. ראשית כל יש לזכור את הניסים הרבים מספור שאירעו לעמנו השנה. כמה תודה צריך לומר שהם תקפו אותנו באותו יום רק בדרום ולא גם בצפון? ההצלחה הניסית בהשמדת הגויים אינה נתפסת בשכל, הן בדרום והן בצפון. כמו כן השמירה הבלתי נתפסת בליל הטילים האיראני, ההגנה האלוקית על הצפון, והניסים התמידיים בסיכול כל הפיגועים שעמדו להתרחש. שוב ושוב אנחנו דואגים מפני העתיד, ושוכחים שהקב"ה איתנו בצורה הכי גלויה שיכולה להיות.

אך יחד עם זאת היתה מלחמה קשה, ועדיין ישנה. מה מטרתה? המלחמה באה מהקב"ה כדי לקרב את עם ישראל אליו, להבדילו מכל העמים ולהזכיר לו את שליחותו. לאנשים החרדים לדבר השם בחיי היומיום, יתכן שהנקודה שיש לחדד לאור המלחמה לקראת ראש השנה היא לא רק קיום המצוות בשלמות, אלא גם התודעה הפנימית על תפקידו של עם ישראל ועל התהליך שהוא עובר. היתה השנה רוח התעוררות ממרום לחלקים רבים מהעם לחזור לחיקה של היהדות האמיתית. עלינו להכיר בכך, לחזק את החיבור הפנימי לעם כולו, ולהתפלל מעומק הלב בראש השנה המתקרב לתיקון שלם של העולם, להרמת קרן ישראל ולגאולה שלמה שיכולה להיות אחר כתלנו. 

(מתפרסם כאן באדיבות המחבר הרב יעקב בוצקובסקי שליט"א)