"ירידת הדורות" – עד כמה?

אנשים רגילים להתבטא בכל עת "מה לעשות? ירידת הדורות". ואני מרגיש כאילו זה תירוץ קבוע לייאוש בלתי נגמר.

אכן נאמר בגמרא: "אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם", וגם אמרו "ליבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סידקית"  אבל השימוש המופרז מאוד לטעמי בביטוי הזה יוצר אוירה של "אין מה לעשות" ועל זה אני מדבר.

זה ברור לגמרי שכל דור שיותר קרוב למתן תורה הבין אותה וידע אותה יותר טוב מהדורות הבאים אחריו. כך התקבל אצלנו שהאמוראים לא חולקים על תנאים, ואחרונים לא יחלקו לעולם על ראשונים.

אבל בהרבה מובנים יש לדור הזה במה לשמוח. ואפילו להתגאות.

בגולת אירופה עמדה בתור כל קהילת ברדיטשוב (לדוגמא) עבור אתרוג אחד. הרמ"א בהלכות לולב נדחק להכשיר בדיעבד אפילו לולב של שנה שעברה! ואיזה שפע אתרוגים ולולבים יש אצלנו?

בתקופת הרב "שאגת אריה" בעיירה וולאז'ין היה רק סט אחד ויחיד של תלמוד בבלי, כיום קשה למצוא בית "חרדי" או "דתי" שאין בו לפחות סט אחד של תלמוד בבלי.

בבגדד נמצאו רוב בתי התפילין שאינם מרובעים כהלכה, והרב "בן איש חי" הורה לכל העיר להניח תפילין בלי ברכה עד שהכל תוקן. זה לקח שבועיים לערך. והיום אנחנו מניחים תפילין באיכות שלא היה דומה לה אי פעם.

הרמב"ם מכשיר בדיעבד את קריאת התורה בספר שנמצאה בו טעות. כיום אנחנו מגיהים את הספרים הללו בהגהת מחשב ואפילו הרמב"ם היה שמח ושבע רצון לראות ספר תורה שבוודאי אין בו טעויות של חסר ויתר.

לפני השואה, בכל ליטא היו אולי עשרת אלפים תלמידי ישיבות ואני מנפח את המספר כלפי מעלה. כיום בירושלים לבדה יש יותר מזה! בלי לספור את בני ברק ושאר מקומות.

ניתן להציג דוגמאות נוספות אבל נסתפק בזה.

אז איפה עוד "ירידת הדורות"?

חסרה לנו "דעת אלוקים".

יהודי בימי קדם הכיר את הקדוש ברוך הוא בצורה טבעית וזורמת. הוא ידע שאין עוד מלבדו ואנחנו עבדיו. עגלון שהסוס שלו מת נכנס בסערה לבית הכנסת, פתח את ארון הקודש וצעק "למה עשית לי את זה? מאיפה תהיה לי פרנסה?" (כך סיפר הרב יעקב גלינסקי זצ"ל)

כיום יש מצב כאילו הכל בשליטת האדם. יש לנו ממשלה ומדינה וקופת חולים וביטוח לאומי ובנקים ותעשיית הייטק. מי צריך את האלוקים? (חלילה)

זה מה שאנחנו חסרים, דעת אלוקים.

אחד הבודדים (אם לא היחיד) שהתייחס לנקודה הזו היה הרבי מליובאוויטש, כבר בנאומו הראשון בעת שהוכתר לתפקיד האדמו"רות הוא אמר "אף על פי שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא עפ"י בחירתנו ולא ע"י עבודתנו, ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מ"מ הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעיקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כ"א עיקר שכינה, ובתחתונים דוקא."

לכל אדם יש ראש ויש עקבים, אי אפשר להשוות את האיכויות של הראש (חשיבה, ראייה, שמיעה, חוש ריח, דיבור, הבעות פנים) לתיפקודו של העקב. מה יש בו בכלל?

אבל תתארו לעצמכם אדם קטוע קרסוליים, ראש יש לו וגם ידיים, אבל הוא אינו יכול להגיע למחוז חפצו ללא עקביים!

כך גם היחס בין הדורות הראשונים (ראש) לדורנו זה (עקביים)

עלינו מוטל להוביל את התכניות של הראש להגשמה באמצעות העקביים.

הרבי לא מקונן "למה נולדנו בדור המסכן הזה? למה אנחנו עקביים?" אלא מתמקד ב"מה רוצה הקב"ה מאיתנו, העקב, במצב הזה". באמירה הזו הוא הציב מטרה ונתן כוח לאלפי חסידיו ותלמידיו לצאת ולהפוך את העולם היהודי לטובה.

אני מציע לכולנו לחדול מהשימוש המופרז בביטוי הזה וליצור לעצמנו מטרה: לחבר את אחינו בני ישראל לתורה, מחדש.