ויקרא קִרבה דרך קרבן

פרשת ויקרא, הפותחת את ספר ויקרא, עוסקת כולה בעולם הקרבנות. קרבנות מן החי, מן הצומח, קרבן חטאת, קרבן אשם, קרבן שלמים וקרבן עולה עולם פולחני, טקסי, שאינו קיים עוד במציאות חיינו, אך עשוי להיות רלוונטי מאין כמותו כאשר מתבוננים בו דרך העדשה של החיים המשפחתיים.

"קרבן" מלשון "קִרבה"
שורש המילה "קרבן" ק.ר.ב טומן בחובו את הסוד העמוק של חיי משפחה: קרבה. המילה הזאת משקפת את ההבנה שהתקרבות בין בני אדם, ובמיוחד בתוך המשפחה, לעיתים דורשת מאמץ, וויתור, ואפילו הקרבה. לא מדובר בהקרבה פיזית כמו במקדש, אלא בהקרבה פנימית של אגו, של צדק עצמי, של רגשות פגועים.

כאשר בן משפחה פוגע באחר, גם אם שלא במתכוון, מתעורר צורך לתיקון. בפרשה, הקרבן הוא אמצעי לתיקון היחסים בין האדם לאלוהים; בבית, ההתנצלות, ההודאה בטעות, והמאמץ לתקן הם הקרבן שמביא אדם אל בן משפחתו.

הוידוי תחילתו של תיקון
אחד המרכיבים החשובים בקרבנות החטאת והאשם הוא הוידוי ההכרה בטעות. לא ניתן להקריב קרבן בלי להודות באחריות האישית. וכך גם במשפחה מי שמבקש לתקן, לא יכול לדלג על השלב שבו הוא מודה שפגע, שלקח חלק במשבר. וידוי איננו חולשה אלא אומץ. היכולת להביט בעיני בן זוג, ילד, הורה או אח, ולומר: "טעיתי, אני מצטער" היא אולי הקרבן האמיתי ביותר שמוביל לקִרבה מחודשת.

הבחירה להביא קרבן והבחירה לתקן
רוב הקרבנות בפרשה מובאים מתוך רצון אישי. כך גם בבית אין חובה לבקש סליחה, אין חוק שמכריח להתקרב. אבל כל אדם בוגר ואחראי יודע, שהקשר עם הקרובים לו אינו מובן מאליו. גם במשפחות אוהבות מתעוררות מתיחויות, אי הבנות, קנאות וכאבים. הבחירה לבוא ולומר אני רוצה להתקרב היא זו שמחוללת את התיקון.

מזבח המשפחה לא מקום להקריב אנשים, אלא אגו
חז"ל לימדו: "מיום שחרב בית המקדש תפילה במקום קרבן". אך אולי נוכל לומר גם: "מיום שבוטלו הקרבנות המשפחה הפכה לזירה המרכזית של הקרבה". לא כדי להקריב בני משפחה, אלא כדי ללמוד לוותר, להבין, ולתקן. המזבח של היום הוא שולחן השבת, שיחת הטלפון, מחוות הפיוס הקטנות שבין אחים, או בין הורה לילד.

 ויקרא אל המשפחה- לא למקדש אלא ללב
ספר ויקרא פותח במילים: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור". הקריאה הזאת איננה רק אל משה היא אל כל אחד מאתנו. קריאה ללמוד להביא קרבן לא למקדש, אלא ללב. קריאה לבנות משפחות שבהן יש מקום לטעויות, אבל גם לתיקון. משפחות שבהן הקרבה היא תוצאה של אומץ לב, של הכרה באחר, ושל רצון מתמיד לחבר, ולא להרחיק.