המטאטא של האדמו"ר

המקום: העיירה סדיגורא שבאוקראינה.

הזמן: שביעי של פסח שנת תרי"א. ששים שנה לפני הצהרת בלפור.

הרב הקדוש ר' ישראל מרוזי'ן מדבר עם חסידיו.

"אני פוחד מאד מה יקרה בעת הגאולה האחרונה. הדורות האחרונים לא יזכו לגאולה בדרך נס. זה לא יהיה כמו ביציאת מצרים. זה יהיה בדרך הטבע כמו שהיה בימי עזרא הסופר. חז"ל אומרים שהיה ראוי עזרא הסופר להיעשות לו נס (קריעת מי הירדן) כמו שהיה בימי משה רבנו אלא שגרם החטא. מה היה אותו חטא? יהודים רבים היו נשואים לנשים נכריות. ולכן לא קרה להם שום נס. הם עלו ארצה בדרך הטבע על פי רשיון של כורש מלך פרס. הם עלו ארצה ובנו את הבית השני. אחר כך בהשפעתו של עזרא הסופר הם עשו תשובה וגירשו את הנכריות.

"בגלל זה אני חושש. יהודים רבים בדור האחרון יהיו פגומים בעוון נידה. ולכן לא יהיו ראויים לניסים גלויים. הכל יהיה בדרך הטבע. פתאום יושבים יחד מלכי אומות העולם ומחליטים לתת רשות ליהודים לעלות לארץ ישראל. היהודים יבואו, ויבנו את הארץ, ואפילו יילחמו עליה והכל יהיה בדרך הטבע. לא יהיו ניסים גלויים.

"אחר כך יהיה בירור גדול, מי שייך לאמונה, לתורה, לקדושה ומי לא. אז יקויים הכתוב "מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבוא". ואחר כך יזכו לביאת המשיח.

ונאנח מאד ואמר "בוודאי לא הייתי רוצה שיהיה כך, אבל אין כבר כוח לחכות, יהי כן ובלבד שתבוא כבר הגאולה".

(עדות החסיד הרב יהושע השל ממונסטריץ', כפי ששמע מפי החסיד יחיאל געציס מברדיטשוב שהיה נוכח באותו מעמד[1])

צאצאיו של האדמו"ר מרוזי'ן הצטיינו גם הם באהבת כלל ישראל וארץ ישראל ללא תנאים.

אחד מהם, הרבי אברהם יעקב מסדיגורה הצליח להימלט מאימי השואה לארץ ישראל. והתגורר בתל אביב. יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת ראה אחד החסידים מחזה מוזר: הרבי מטאטא את המדרכה ליד ביתו כאילו הוא עובד ניקיון עירוני.

 החסיד התפלא מאד, לרבי יש "משמש" והוא אפילו לא צריך להכין כוס תה לעצמו, די לומר מילה אחת ל"משמש" והכל יתבצע, מה פתאום הרבי מטריח עצמו לטאטא את המדרכה?  בשביל מה יש עירייה?

"תפסת אותי בשעת מעשה, אמר הרבי, אז אני חייב לך הסבר: כשנכנסו הנאצים לוינה אספו את כל היהודים, בדגש על רבנים מכובדים, והכריחו אותנו ללכת על ארבע ו"לנקות" את הרחובות הראשיים במו ידינו. צרחו עלינו "אתם היהודים המלוכלכים שטינפתם את וינה היפה שלנו! כעת תנקו אותה!" באותם רגעים הבנתי שצריך רק להימלט מכאן, נשאתי עיני למרום ואמרתי לאבא שבשמים "אם אני זוכה לעלות לארץ ישראל אני מתחייב בפניך לטאטא את הרחוב ליד ביתי". ברך השם אני כאן ואני מקיים את הבטחתי"[2].  

נכד אחר לצדיק מרוז'ין היה הרבי ישראל מהוסיאטין. גם הוא ברח מאירופה לפני השואה ואף התריע באזני שומעיו "לברוח מכאן אפילו רק עם נעלי בית!". גם הוא העדיף להתגורר בתל אביב בנימוק "בעיר זו אין צריחי כנסיות ואיני שומע בה צלצולי פעמונים".

בהוראת הרופא היה עליו לטייל שעה ביום בחוצות העיר. הוא היה עושה הלוך ושוב לאורך הגינה שבמרכז שדרות רוטשילד. ויום אחד פלט לבן לוויתו "הטיול הזה עולה לי בבריאות, אני רואה סביבי כל כך הרבה ילדים בלי חינוך תורה".

החסיד נבהל "אולי כדאי שהרבי יבחר לו מסלול טיול אחר?"

"לא, אני חייב ללכת דווקא כאן, הילדים הללו לא לומדים תורה ואני רוצה שהם לכל הפחות יזכרו שראו דמות של יהודי".  

[1] "נר ישראל" תורת צדיקי רוז'ין
[2] אמנם לאחר שנתגלה הדבר חדל הרבי ממנהגו זה.