דבר תורה ניהולי – פרשת שופטים

בפסוק הראשון של הפרשה נאמר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ…" (דברים, ט זיח). התורה מדגישה כאן את עניין השופטים והשוטרים, הרשות השופטת והרשות המבצעת, ובמקרה הזה, השמירה על שלטון החוק. במקרים אוטופיים, שבהם ישנה משמעת ללא סייג, לא צריך שוטרים. השופטים לא צריכים לשפוט, והנדונים לא צריכים לבצע את הדין. באופן הזה נחסך למדינה הרבה מאוד כסף שהיה יכול להיות מושקע במשכורות לשוטרים ולשופטים, בניידות, בחקירות ועוד. אלא שהתורה כנראה הבינה שחייבים לאכוף את החוק ואת הסדר כי "יצר לב האדם רע מנעוריו[Y1] ", ואם לא יהיו שוטרים שיאכפו את הדין וידאגו למימושו, קרוב לוודאי שזה לא יבוצע. מצב זה יוביל לאנרכיה, "איש את רעהו חיים בלעו", כפי שכתוב בפרקי אבות.

אם נשווה את הנאמר לעיל לעולם הניהול, הרי שמנהל, מנהיג או כל מי שמוסמך היו אמורים לקבל החלטות, והעובדים או המונהגים היו אמורים ליישם אותן, ללא כל פיקוח או בקרה ורק מתוך משמעת עצמית. בעגה הישראלית זה נקרא "שגר ושכח" ודווח על הביצוע. אבל זהו עולם אוטופי שלא קיים, וכל עובד צריך שיהיה מי שיוודא שביצע את המשימות שנדרש לבצע, גם אם הוא מנהל גדול.

מנהלים מקבלים עשרות ומאות החלטות. על מנת שהניהול יהיה בעל ערך, חייב המנהל לדאוג שיהיה מנגנון של דיווח על ביצוע, ועדיף לפעמים למנות את אחד העוזרים או הסגנים ל"אחראי וידוא הביצוע". על עובד זה להכיר את ההחלטות שמתקבלות, לדעת מי אמור ליישם אותן, ולבצע אחריהן מעקב. אם מישהו אינו מבצע את המשימה, חייבים לדווח על כך למנהל ועליו לדאוג שתבוצע. ניתן לומר שזוהי תמצית הניהול יש החלטה, מישהו צריך להוציאה לפועל, מישהו צריך לוודא שאכן היא מתבצעת, ואז להעביר דיווח.

נציין כי התורה מוסיפה "לך", "שופטים ושוטרים תיתן לך", מדוע? לפי פירוש — [אע2] [Y3] כל אדם וכל מנהל צריך לשים לעצמו שופטים ושוטרים בכל שעריו, כלומר בכל פתחי הפנים:

הפה לשים מחסום למה שמוציאים מהפה ולתת לכל אמירה משמעות

האוזניים לשים מחסום לאוזניים ולבחור מה לשמוע ומה לא לשמוע

העיניים לשים מחסום לעיניים, לדעת מה אתה רואה, מה אתה מבקש לראות, ומתי עדיף לעצום עיניים.

האף לדעת "להריח" את מה שקורה מסביב.

בהמשך הפרשה משה מבהיר בנאומו לעם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֵיכֶם אַל-יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (שם, כ ג-ד) ועוד אומר משה: "כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (שם, שם י). משה מכין את ישראל למלחמות שיהיו בעתיד כי הוא מבין שמי שבוחר לחיות בארץ ישראל, יצטרך לעסוק בלחימה. למעשה, משה נואם להם נאום של מפקד טרם היציאה לקרב (קפ"ק, בעגה הצבאית).

הוא מבהיר לעם ישראל "אל ירך לבבכם", אל תפחדו ממי שיהיה פה ויקרה עליכם תיגר, לא משנה מי יהיה פה וכמה קשוח יהיה, תילחמו מתוך אמונה בדרך ובמהות, ואל תדאגו כי ה' יהיה בעזרכם ויצילכם מידם. ואולם תמיד, לפני שאתם יוצאים למלחמה, תנסו את דרך השלום. תחפשו, תזמו, תעשו הכול כדי להגיע להסכמות בדרכי שלום, ורק אם לא תצליחו בדרכי שלום צאו למלחמה.

במרוצת הדורות ראינו שאכן זה באמת קרה, ונבואה זו התגשמה. תמיד היו שרצו להשמיד את עם ישראל, תמיד עם ישראל נלחם בגבורה, תמיד האמנו בצדקת הדרך, ותמיד ניצחנו גם אם לפעמים זה היה קשה מאוד. הקב"ה מצלינו מידם.

גם מי שבוחר לעסוק בניהול חייב לדעת שהוא איננו יוצא לטיול. לרוב יהיו לו עימותים עם לקוחות, עם עובדים סוררים, עם ספקים, וגם עימותים בבתי משפט וכדומה. על המנהל והמנהיג לעשות כל שביכולתו כדי לפתור את הבעיות בדרכי שלום ובהסכמות, אך לצד זה עליו לדעת גם להילחם ולהיאבק על דרכו ועל עקרונותיו. תמיד יהיו כאלה שינסו להזיזו מהכיסא ומהתפקיד, לערערו ולהשמיץ אותו, אבל במלחמה אסור ש"ירך לבבו".- לכן בחר הכתוב להדגיש את המילה "אל" ,  עליו לזכור שלרוב הוא החזק, להיות קר רוח, בשקט נפשי וביכולות לתפעל ולנהל את הארגון במקביל לכל מאבקיו. זה לא פשוט ולא קל, אבל מי שבחר במקצוע הזה, צריך לדעת שזה חלק מהעניין. אל ירך לבבך.

שבת שלום !

המחבר: 

פוגל יניב, סא״ל במיל. מנהל אדמיניסטרטיבי של בית חולים וולפסון , מחבר את  הספרים "אבות הניהול" עם זיו אלול , "תרי"ג מצוות הניהול" עם יובל בן מרדכי. ואת הספר "ישיבת הנהלה"