דבר תורה ניהולי – פרשות ניצבים וילך

פרשת ניצבים

מאין באנו ולאן אנו הולכים? האם ישנם דברים בלתי אפשריים?

פרשת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, לפני יום הדין, לפני חשבון הנפש הגדול על מעשינו בשנה שעברה. צירוף המקרים הזה קורה כי צריך להשתפר לקראת השנה החדשה ולהתפלל עליה, שהרי ידוע שכל מה שקורה לאדם במהלך השנה נסגר ונחתם בראש השנה.

בתחילת הפרשה כתוב: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים, כט, ט-י). נזכיר כי משה, בנאום ארוך לקראת כניסת בני ישראל למצרים אחרי ארבעים שנה במדבר, עורך שיחת סיכום לעם ישראל על תפקידו כמנהיג, תוך הדגשה של "מאין באת ולאן אתה הולך". התאריך בנקודה זו הוא ז' באדר, יום פטירתו של משה רבנו, ויום הסמכת יהושע למנהיג על עם ישראל הבדלים בן מעמדות, וזאת לשם המטרה "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (שם, שם יא). למעשה, משה מסכם עם בני ישראל את הברית שה' כורת עימם, שהיא סוג של תוכנית עבודה. בהמשך הוא מרחיב אותה ואומר: "… וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (שם, שם יד), והכוונה היא לבני ישראל לאורך כל הדורות, מעתה ועד עולם, שגם הם יהיו מחויבים לברית זו. אם נתרגם את זה בפשטות, הרי שמשה נואם לפני בני ישראל, מדבר על העבר, מסכם את העתיד הקרוב וקובע את החזון לדורות הבאים עבודת ה' היא הדרך!

בהמשך משה מוסיף ואומר: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם… כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד…" (שם, ל יא-יד). משה מבין שמפאת העול הגדול, נטיית האדם הרציונלי היא להגיד שקשה. מצוות שבת קשה ואי־אפשר לקיימה במלואה, ומצוות שמיטה קשה, ובוודאי שיש בתרי"ג מצוות עוד מצוות שנראות בלתי אפשריות. מתוך ההבנה הזאת משה מדגיש: חבר'ה, תדעו לכם, הכול אפשרי. אין בלתי אפשרי. המצוות אינן נפלאות ממך, והן אינן מעבר לים, הכול בר־ביצוע גם אם קשה, ולפעמים הדברים הנראים בלתי אפשריים מתבררים כאפשריים.

ובעולם הניהול

חשבון נפש בראש השנה כל ארגון נדרש לבחון את עצמו. עליו לבדוק מה היה בשנה האחרונה, להבין מה טוב ומה לא טוב, לקבוע שיפורים לקראת השנה הבאה ולסכם את ה"לאן אתה הולך". ובאמת, אנו עדים לכנסים שנערכים מדי שנה בערב ראש השנה, שבהם המנהל מזמין את כל העובדים להרמת כוסית, בבחינת "אתם ניצבים היום". בעצם,  הוא קורה לא רק למנהלים הכפופים אליו, "ראשיכם שבטיכם וזקניכם", אלא לכולם, גם לעובדי הכפיים: "מחוטב עציך ועד שואב מימך" כי גם להם מגיע, לפחות פעם בשנה, לראות את המנהל שלהם, להגיד לו שנה טובה, לקבל ממנו ברכה והוקרה על העבודה הקשה והסיזיפית שהם עושים, ובמיוחד העובדים שאינם פוגשים אותו ביום־יום.

במעמד זה תמיד ראוי להזכיר את הישגי הארגון ולהציג תוכניות עבודה לשנה הבאה, בדיוק כמו משה רבנו שהזכיר את מצרים מהעבר ואת הכניסה לארץ ישראל והחיים בה לעתיד לבוא. מייד לאחר מכן על המנהל לחדד לעובדים את חזון הארגון ואת מטרת־העל שלו, שלאורה כולם נדרשים לפעול. גם נקודה זו נלמדת ממשה, שמדגיש את הברית עם ה', שהיא החזון האמיתי, ולא רק הכניסה לארץ.

לא בשמיים היא בעולם הניהול אנו נתקלים מדי יום ביומו במשימות ובפרויקטים הנראים לנו בלתי אפשריים, קשים לביצוע ולא הגיוניים בעליל. ואולם תמיד עלינו לזכור שכנראה הכול אפשרי איכשהו, גם אם אין תקציב, ואין כוח אדם, ואין זמן, ואין די משאבים עדיין המשימה צריכה להתבצע.

פרשת וילך
 

בחירותיו של מנהל הטיפ הניהולי שנותן משה ליהושע

פרשת וילך נקראת לעיתים כפרשה שנייה, והיא מחוברת לפרשת ניצבים. ניתן לראות סוג של המשכיות בשתי הפרשיות כי בסוף פרשת ניצבים נכתב: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים, ל יט). ומייד בפתיחת פרשת וילך משה אומר: " בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה… יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה… וְעָשָׂה יְהוָה לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג…" ומוסיף הכתוב: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם  כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" (דברים, לא ב-ו). לאחר מכן משה "ממליך" את יהושע למנהיג הבא "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה… וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת" (שם, שם ז-ח).

בתחילת הפרשה משה ממליך את יהושע ליורשו. הוא מודיע לעם ישראל שבנקודה הזאת מסתיים תפקידו, ויהושע יהיה זה שמעתה יוביל את ישראל וינהיג אותם בארץ ישראל. כמנהיג טוב הוא כמובן נותן ליהושע את ברכתו "חזק ואמץ", וגם נותן לו טיפ קטן. מכיוון שאין מי שמכיר כמשה את עם ישראל ואת אופיו הקשוח, הוא אומר לו שיהיה קשה, זהו עם קשה עורף, אבל "ה' הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עימך, לא ירפך ולא יעזבך ולא תירא ולא תחת…" משה מעודד את יהושע שלא ידאג כי ה' יעזור לו בכול וגם במלחמות. עידוד זה חשוב ביותר כי תמיד מנסים את המנהל המתחיל ובודקים את הגבולות ואת התגובות שלו בכל מיני אירועים, ולכן משה אומר: "לא ירפך ולא יעזבך ולא תירא ולא תחת".

בסוף פרשת ניצבים אנו עדים לדמוקרטיה ביהדות. אלוקים אומר לישראל בשבועה מיוחדת שהעדים הם השמיים והארץ, שכן נצחיותם ברורה ואינה תלויה באדם שהולך לעולמו: "ונתתי לפניך את הברכה והקללה", זאת אומרת שבכל דבר שתעשה יש טוב ורע, אבל הכתוב מדגיש "ובחרת". יש לאדם זכות בחירה, והוא בוחר איך לפעול. הכתוב גם אינו שוכח להכווין את הדרך המצופה: "ובחרת בחיים". ובמילים אחרות, ובחרת במה שטוב כי עדיף תמיד לבחור בטוב ולא ברע למען הדורות הבאים "אתה וזרעך וכו'…"

ובעולם הניהול

"היורש" בעולמם של מנהלים יש עזיבות ופרֵדות, אין זה דבר חדש, אבל לא כל מחליף מקבל את ברכת העוזב, בעיקר כשהעוזב מסיים בעל־כורחו. משה מלמד אותנו עיקרון ניהולי חשוב ביותר והוא, לגדל מחליף או יורש אחד שימשיך את הדרך שהתחיל המנהל. משה זיהה את יהושע כמחליפו, סימן אותו והכשיר אותו לתפקידו, ובכניסה לתפקיד הוא גם מברך אותו "חזק ואמץ". מנהל צריך לדעת לברך את מחליפו כשם שהיה רוצה שיברכו אותו, וכדאי שיזכור שמחליפו נכנס למקום חדש, ותמיכת הארגון חשובה לו. בוודאי חשוב לו לקבל את ברכת דרכו של המנהל היוצא, שאל נעליו הגדולות הוא נכנס.

הבחירה בטוב אין ארגון שכל עובדיו מושלמים. כשמדובר באנשים, אין אדם דומה לחברו. המנהל צריך לייצר תוכנית להוצאת המרב לכל עובד, למקסם את תפוקתו ולגלות מה מניע אותו. ואולם תמיד יש בארגון עובדים המייצרים רוע, כאלה שאינם נאמנים, משדרים אנרגיות שליליות ומסבים נזקים קשים. הם אלו שעושים את מרב הרעש הארגוני. לעיתים מדובר רק בשניים-שלושה עובדים מתוך אלפים, ובתלמוד הבבלי נכתב על זה: "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא". כלומר מטבע אחד עושה רעש יותר מכד מלא מטבעות. כאלו הם העובדים, עושים רעש רב בכל הארגון.

ואולם כאן נכנס שיקול דעתו של מנהל הארגון, האם הוא נותן ל"רע" תשומת לב או שהוא עוסק ב"טוב", ומקדם את הארגון. הכתוב מכווין ל"בחרת בחיים", כלומר על המנהל לבחור בעשיית טוב כי העיסוק בשוליים וברע לא יוביל את הארגון לשום מקום. הבחירה בעשיית טוב, לעומת זאת, תוביל לפיתוח הארגון ולקידומו "למען תחיה אתה וזרעך…"

שבת שלום!

המחבר: 

פוגל יניב, סא״ל במיל. מנהל אדמיניסטרטיבי של בית חולים וולפסון , מחבר את  הספרים "אבות הניהול" עם זיו אלול , "תרי"ג מצוות הניהול" עם יובל בן מרדכי. ואת הספר "ישיבת הנהלה"