מעדות אישית: זכרונות נדירים מיו"ד שבט תש"י

ר' בנימין מינץ המתגורר בקראון הייטס, היה בחור ישיבה צעיר ביו"ד שבט תש"י. לקראת יום ההילולא של הרבי הריי"צ, הוא ניאות לשתף בזכרונותיו הבהירים ולספר מה שרק מעט זוכרים כיום – השנים האחרונות בתקופת נשיאותו של הרבי הריי"צ ויום הסתלקותו • 'אחרי התפילה ניגש אלי בחור מבוגר ואמר 'אולי תעלה למעלה להגיד תהילים'. שאלתי אותו בתמימות 'למה?' אך הוא אמר 'אל תשאל שאלות, תעלה'. כשעליתי למעלה – הבנתי הכול.. פתח החדר היה פתוח במקצת, וראיתי את המיטה של הרבי בפינה, בעוד שהשניה הוזזה לצד. המיטה היתה מכוסה בסדין' • לכתבה המלאה

•••

הרב בנימין מינץ, תושב קראון הייטס, התגורר בילדותו בעיר פיטסבורג, כשאת מסכת לימודיו עשה בבית הספר העממי שבעירו. בשנים הראשונות לבואו של הרבי הריי"צ לארצות הברית, שלח את הרב מרדכי אלטיין והרב שלום פויזנר לפיטסבורג כדי שיפתחו במקום ישיבה ויפיצו תורה בין יהודי העיר. כשאביו של ר' בנימין מינץ שמע על הישיבה החדשה, הציע לבנו בנימין, שהיה אחרי גיל מצווה, ללמוד בישיבה החב"דית החדשה שנפתחה. 

הוא זיהה בבנו נטיה ללימודי יהדות, ומכאן באה ההצעה. בנימין הצעיר השיב בחיוב, ואביו רשם אותו. לא הייתה זו ישיבה ככל הישיבות; בכל יום, לאחר לימודיו בבית הספר העממי, בשעה ארבע בצהריים, היה בנימין הולך לישיבה וממשיך בלימודי קודש עד שעות הערב ורק אז שב לביתו. 'כשעליתי לכיתה ט', התחלתי ללמוד בישיבה באופן קבוע. בכל בוקר הגעתי לישיבה, שם למדתי לימודי קודש, כשבשעות אחר הצהריים למדנו לימודי חול'.

שנה נוספת חלפה, וכאשר בנימין עלה לכיתה י', עמד בפני התלבטות לא פשוטה. בישיבה לא נפתחה כיתה נוספת, ולפניו עמדו שתי אפשרויות: להמשיך את לימודיו בבית הספר העממי או לנסוע לישיבה החב"דית הגבוהה בניו יורק. הפור נפל: 'תומכי תמימים בניו יורק'.

היה זה חורף תש"ו, לאחר חנוכה. 'ר' שלום פויזנר הביא אותי לתחנת הרכבת של פיטסבורג ברכבת הנוסעת לניו יורק. הוא הושיב אותי ברכבת ודאג שאסתדר. בנו זלמן כבר המתין לי בצריף הרכבת בניו יורק, והוא לקח אותי לישיבה שהיתה אז בין רחוב בדפורד לדיען סטריט. כבר למחרת נפגשתי עם ראש הישיבה הרב מרדכי מענטליק ומסרתי בידיו מכתב המלצה שנתן לי ר' שלום פויזנר. הייתי אז נער בן חמש עשרה וחצי בלבד'.

הייתה זו הפעם הראשונה שבה למד בנימין מינץ במוסד כל שעות היממה, כולל מסגרת פנימייתית, בימי חול כבימי שבת. בשלב מסוים, כשהישיבה הגיעה למצב כספי קשה, נאלץ היה לאכול בבית משפחת קסטנבאום, ברחוב פרזידנט בקראון הייטס. בעל הבית, ממשפחת קסטנבאום, סוחר פרוות אמיד, לא היה חסיד חב"ד, אך אוהד חב"ד, והוא ניאות לארח את בחור הישיבה על שולחנו.

זכרונות מהרמ"ש

ר' בנימין מינץ זכה לראות את הרבי הריי"צ כמה פעמים. 'לא פעם, כשהלכנו ברחוב איסטערן פארקווי, ראינו את הרבי מסתכל עלינו מחלון חדרו שבקומה השניה. לפעמים הוא היה יושב במרפסת הסוכה הצמודה לחדרו, שם נח'. ר' בנימין אף זכה להשתתף בהתוועדויות של הרבי הריי"צ שהתקיימו בדירתו של הרבי בקומה השניה. כשלושים או ארבעים איש מילאו את החלל שסביב השולחן הגדול בסלון. 

לבחורים הצעירים לא נתנו להיכנס אך לאחר ההתוועדות פתחו את הדלתות, המבוגרים יצאו ואז הצעירים שחיכו כל העת בחדר המדרגות, נכנסו פנימה. הרבי עוד היה ישב בכסאו בראש השולחן, חייך אל התלמידים. אלו מצדם היו אומרים 'לחיים' לרבי, והוא היה נענה להם, ולאחר מכן היו יוצאים.

פניו של חתנו של הרבי הריי"צ, ה'רמ"ש' עדיין עומדות בהירות לנגד עיניו של ר' בנימין, שכן הוא הכירו מקרוב בזכות אורח החיים של הישיבה ב-‏770. בכל שבת התפללו תלמידי הישיבה ב'זאל הקטן' שבקומה הראשונה. הרבי היה מגיע מביתו, נכנס לחדרו לדקות אחדות ולאחר מכן היה יוצא, נכנס במסדרון הארוך, נכנס ל'חדר שני' ומשם נכנס ל'זאל' ומתיישב במקומו סמוך לפתח הרחוק (לאחר קבלת הנשיאות, היה נכנס ל'זאל' בפתח הראשון מול חדרו הקדוש). מקומו היה על הספסל יחד עם כולם, כשליד הקיר עמד הסטנדר. לא פעם גם אני ישבתי לידו בעת התפילה.

שמתי לב שהרבי היה מתחיל מ'מה טובו' ומתפלל בקצב שלו. כשהמניין היה מסיים את תפילת השבת, הוא היה לפני 'ברוך שאמר'. בעת קריאת התורה, שני חתניו של הרבי הריי"צ קבלו עלייה; הרש"ג קיבל 'שלישי' והרבי קיבל 'שישי'. בתום התפילה הרבי היה חוזר לחדרו ואיש לא ידע מה מעשיו.

ביומי דפגרא כמו י"ב בתמוז או י"ט בכסלו היו מתקיימות שתי התוועדויות: בלילה הראשון התוועד הרש"ג בחדר הקטן שלמטה, ובלילה השני הרמ"ש היה מתוועד בבית המדרש. בהתוועדות של הרבי תמיד השתתפו יותר אנשים. הרבי היה מתוועד גם בכל שבת מברכים. לאחר התפילה הקהל היה מסדר שני שולחנות, והרבי, שכאמור עוד לא התחיל 'ברוך שאמר', היה מתיישב בראש השולחן ומתוועד בערך ארבעים דקות. 

'אנחנו, הבחורים, היינו מגיעים מהישיבה ברחוב בדפורד כדי להשתתף בהתוועדות. פעמים רבות ראיתיו בערב שבת קודש, כשהייתי יושב ב'זאל' וחוזר 'שניים מקרא ואחד תרגום', והוא היה נכנס ל'זאל' לבוש בחליפה קצרה אפורה ובמגבעת אפורה. בשבת כמובן הלך בסירטוק וכובע שחור'.

פתאום נשמעו דבריו של הרבי בחדות

הזכרונות מהרבי הריי"צ בהירים לנגד עד עצם היום הזה. אחד מהם הוא מחג סוכות האחרון, שבת חול המועד תש"י, כאשר שהה בקומה הראשונה של 770 ושמע קולות ניגונים מגיעים מהסוכה של הרבי הריי"צ בקומה השניה. מישהו ציין באוזניו כי הרבי מתוועד כעת בסוכתו. 

'עליתי לקומה השניה וראיתי שהדלת פתוחה. נכנסתי עד שהגעתי לחדר היחידות. ראיתי שם שולחן גדול וכלים גדולים מלאים מים לנטילת ידיים. הכניסה לסוכה הייתה דרך החדר. נכנסתי אפוא לחדר ויצאתי אל הסוכה. ראיתי את הרבי הרייצ יושב כשפניו אל מול רחוב איסטערן פארקוויי, הרמ"ש ישב כשפניו מול רחוב קינגסטון. הנוכחים במקום, קומץ חסידים, ניגנו ומדי פעם הרבי הריי"צ דיבר.

באותן שנים היה קשה מאוד להבין את דבריו של הרבי, שכן דיבורו לא היה ברור. הסתכלתי אפוא וראיתי מקום בפינת הסוכה, התיישבתי בשקט. בין שיחה לשיחה לקחתי 'משקה' ואמרתי 'לחיים' לרבי. בהמשך יצאתי החוצה, וכשעמדתי כבר בחדרו הק' פונה החוצה, שמעתי את הקהל מפסיק לנגן והרבי החל לדבר. למרות שדיבורו היה כמעט בלתי מובן, פתאום שמעתי אותו אומר בקול ברור וצלול 'וויין איז א טייערע זאך יעדער טראפן דארף בריינגען א תועלת אין עבודה' [= יין הוא דבר יקר, כל טיפה צריכה שתביא תועלת בעבודה]. זכורני שהייתי מופתע לשמוע מילים בצורה כה חדה וברורה'.

יום ההסתלקות

אותו יום מר ונמהר של י' שבט תש"י, יום ההסתלקות, רישומו חרות עדיין בזכרונו של הרב מינץ, והוא מגולל את זכרונותיו כבר מיום שישי שלפניו: 'לאחר שסיימתי את ארוחתי בבית מארחיי, משפחת קסטנבאום, הגעתי ל-‏770 ומצאתי את הרש"ג יושב ולומד את המאמר 'באתי לגני' שהרבי הריי"צ הכין לפני השבת.

למחרת, בבוקרו של יום השבת, כשהגעתי לתפילת שחרית, ראיתי את זלמן פוזנר רץ מ-‏770. שאלתי אותו 'לאן אתה רץ', והוא השיב לי סתומות: 'אני הולך לבראונזוויל'. באותה תקופה היו שם בתי כנסיות רבים, ואלפי יהודים התגוררו בשכונה.

המשכתי ונכנסתי לבית המדרש לקראת התפילה, כשפתאום הבחנתי בר' נחום נובוקוב עומד ליד החלון וממרר בבכי. הוא היה בעל חנות ברחוב מונטגומרי. עדיין לא הבנתי מה קורה וחשבתי שהוא בוכה בגלל עניין פרטי. ואז הבחנתי ברמ"ש נכנס לבית המדרש עם עוד כמה אנשים, וכשראה שהחלו בתפילה, נכנס ל'חדר שני', מבלי שהיות ניגש לפני העמוד והתחיל להתפלל במהירות רבה עד שהגיע למקום שבו עמד המנין המרכזי בחדר הגדול. או אז התחברו שני המנינים והתפללו ביחד. גם בשעת קריאת התורה שמעתי מישהו בוכה, אבל עדיין לא ייחסתי לזה חשיבות.

אחרי התפילה, שעה שהתכוננתי ללכת לסעודת שבת, ניגש אלי בחור אחד, מבוגר ממני, ואמר 'אולי תעלה למעלה להגיד תהילים'. שאלתי אותו בתמימות 'למה?' אך הוא אמר 'אל תשאל שאלות, תעלה'. כשעליתי למעלה – הבנתי הכול.. התיישבתי לומר תהילים בסמוך לחדר השינה של הרבי הריי"צ. פתח החדר היה פתוח במקצת, וראיתי את המיטה של הרבי בפינה, בעוד שהשניה הוזזה לצד. המיטה היתה מכוסה בסדין.

הרש"ג 'לא מצא לעצמו מקום', הוא הלך אנה ואנה, נראה היה כאילו איבד עשתונותיו. הרמ"ש מצדו 'החזיק מעמד' והתעסק בכל העניינים הדרושים, אמר לכל אחד מה לעשות. קל היה לראות את ההבדל הגדול ביניהם. בהמשך עלו עוד בחורים נוספים לאמירת תהילים, ואני יצאתי לסעודת שבת. כשהגעתי לבית מארחיי, משפחת קסטנבאום, מצאתי שהם כבר יודעים על הסתלקות הרבי. 

כאמור, בעל הבית לא היה חסיד ליובאוויטש, אך עקב עסקיו בפרווה, נסע מדי פעם לארצות שונות, ובהן גם רוסיה. בכל פעם היה הרבי הריי"צ מבקש ממנו לקחת תשמישי קדושה באומרו 'זו אכן סכנה, אבל אתה נושא פספורט אמריקאי'. לפעמים שביקש לקחת תשמישי קדושה את רשותו וברכתו של הרבי לנסיעה לרוסיה, אך הרבי היה מונע זאת ממנו ואומר 'עכשיו לא הזמן המתאים לכך'.

בהמשך פגש הרב ניסן גורדון את הדוור שהגיע עם מכתבים. הוא אמר לו שיפתח את המשרד ויודיע לעיתון על אירוע ההסתלקות, כדי שהידיעה תתפרסם בכל העולם, ולא להמתין עד לאחר צאת השבת. לאורך כל השבת אמרו תהלים במשמרות עד מוצאי שבת, או אז הגיעו אנשי החברה קדישא, והעבירו את הרבי מהחדר אל חדר היחידות שלו. גם אז לא פסקו משמרות התהלים, ובמשך כל הלילה הגיעו יהודים רבים להגיד תהילים. 

'כשעמדתי שם ליד חדר היחידות, לא יכולתי שלא להזכר בתפילות שהתקיימו עם הרבי שעה שהוא ישב בחדרו הק' והציבור התפלל במניין בחדר הסמוך, חדר אמו הרבנית ע"ה, כשהרבי מקשיב למניין מבעד לדלת הפתוחה למחצה. יכולתי לפעמים לראות את הרבי יושב ליד השולחן מכוסה בטליתו עד מעל הראש ורק זקנו נראה מעט. הזכרון הזה מילא אותי בכאב.

בבוקרו של יום ראשון, ירדנו לבית המדרש למטה והתפללנו שחרית, בעוד אנשי ה'חברה קדישא' סגרו את דלת החדר וערכו את כל ההכנות להלוויה. כשעלינו שוב, ראינו את הרבי כבר בארונו אותו בנו מהסטנדר שלו, מונח על כסאות, מכוסה בטליתו. למטה כל הבחורים כבר עשו 'קריעה'. כשהגיע זמן ההלוויה, הורידו את הרבי למטה, שם כבר המתין קהל עצום.

הארון יצא מ-‏770, הבחורים פנו שמאלה עד רחוב ברוקלין ואחר כך פנו לימין, שם כבר המתינו המכוניות. רכב ה'חברה קדישא' לקח את הרבי לעבר בניין הישיבה ברחוב בעדפורד ודיען, משם המשיכה ההלוויה לאטלנטיק עוו, פנו ימינה לעבר בית החיים שברחוב ספרינגפעלד בולווארד. 'כשהגענו לשם', נזכר הרב מינץ ודמעות בעיניו, 'הורו לנו שלא להכנס בשער הראשי, אלא ללכת שמאלה עד מקום הקבורה. הייתה זו חתיכת דרך, וכשהגענו למקום, היה זה כבר לאחר הקבורה. 

מישהו אמר לנו שניקח ביד קצת עפר מהמקום ונניח על גבי הקבר. כשעמדתי שם, ראיתי את הרבי עומד מצד ימין של הקבר והרש"ג מצד שמאל, מביטים בשתיקה. עד שיצאנו מבית החיים, האוטובוסים כבר נסעו בדרכם בחזרה ל-‏770. כמנהג האבלים ישבנו שעה קלה על המדרכה לצד הדרך, כפי הדין, ולאחר מכן המשכנו ל-‏770 באוטובוס העירוני'.

הרמ"ש ימלא את המקום

לדבריו של הרב מינץ, ההרגשה כי הרמ"ש הוא מתאים למלא את מקום החלל שנפער, הייתה מוכרת לו כמו גם לרבים אחרים. 'אנחנו הבחורים ידענו שאם מה שהוא יקרה לרבי, הרי הרמ"ש ימלא את מקומו. זכורני שכשאכלתי פעם בבית משפחת קסטנבאום, שחו בשולחן שבת מה יהיה אחרי מאה ועשרים לרבי הריי"צ. אמרתי ש'לא יקרה שום דבר, כי הוא יהיה עד המשיח', אבל הם התעקשו ושאלו 'ואם בכל זאת..' השבתי: 'אז חתנו הצעיר יהיה ה'רבי".

הרב מינץ חש בזאת על אף שהרבי התנהג בפשטות רבה, כאחד האדם. הוא מספר כי פעם הייתה לו בעיה ברגלו בגינה נאלץ לדדות. הרמ"ש פגשו במסדרון ושאל בהתעניינות 'מה שלום הרגל'. גם שבועות מספר לאחר מכן, כשראה אותו בעיצומה של התוועדות, שוב שאל לשלומה של הרגל. 'הוא התנהג בפשטות רבה כאדם רגיל, אבל כולם ראו לפי הנהגתו והליכותיו שהוא נעלה מכל אדם'. במשך השנה כולה נערכו מנייני תפילה בחדרו של הרבי הריי"צ, כאשר שני החתנים אמרו קדיש. הרש"ג התפלל במנין הראשון בשעה תשע, ואילו הרבי התפלל במנין השני שהחל בשעה עשר.

את ל"ג בעומר תש"י, הראשון שלאחר ההסתלקות, לא שוכח הרב מינץ עד היום הזה: 'בל"ג בעומר הביע הרבי את רצונו לנסוע אל ה'ציון' יחד עם מניין. כיוון שסדרי הישיבה לא היו רגילים באותו היום, החלטתי גם אני להצטרף. בבואנו אל האוהל, הרבי נעמד על יד מקום רגליו של הריי"צ מול מקום המצבה, בעוד השאר עמדו מסביב. כל אחד אמר את נוסח ה'מענה לשון' וכשסיימו, יצאו כולם החוצה והמתינו לרבי מחוץ לבית העלמין על יד האוטובוס. אחרי שהרבי סיים את עבודתו, עבודת הקודש ליד ה'ציון' יצא אף הוא.

פתאום הגיעו הרב שלמה אהרן קזרנובסקי, הרב ישראל ג'ייקובסון ועוד כמה זקני אנ"ש. הרב קזרנובסקי הראה לרבי את התוכנית שהכינו לעשות גדר אבן-פנימית מסביב לציון. התוכנית הראשונית הייתה, שקיר האבן הפנימי יהיה מעט יותר גדול מהקבר. כאשר הרבי ראה את התוכנית, הוא הגיב: מדוע השאירו מקום כל כך צר? המתכננים טענו שכדאי להצר את הקיר הפנימי ככל שניתן, כדי שיהיה מקום לעמוד. לתדהמתם הגיב הרבי ואמר: 'ומי אמר שהרבי נמצא כאן?' – בהראותו על מקום הקבר – 'אולי הרבי נמצא כאן, יותר שמאלה?!'.

כולם השתוממו לשמוע את דברי הרבי, ועשו כהוראתו הברורה. ואכן הגדר הפנימית נבנתה יותר לצד צפון. כאמור, היה זה בל"ג בעומר תש"י, כשלושה חודשים בלבד אחרי ההסתלקות של הרבי הריי"צ, הרבה לפני שהרבי הסכים לקבל על עצמו את נזר הנשיאות, אך כבר אז עמדו זקני אנ"ש בביטול גמור לפני הרבי, שכן כבר אז נוכחו לדעת שהרבי הוא משכמו ומעלה, מעל כל אחד'.