50 שנה למלחמת יום כיפור – 4 מסקנות ביניים

50 שנה שיום כיפור העתיק מתערבב ביום כיפור החדש האיום והנורא שבו קמו האותיות והפכו לחרבות.

"מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא , מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה".

בני ברק של שנות ה70 המוקדמות היתה עטורה דגלונים ביום העצמאות. תמונות אלופי המטה הכללי עטרו שרשראות של דגלים שהתנוססו בגאוה על המרפסות. בבתים רבים מאוד בישראל היו בספריות אלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים. תמונות של חיילים מצריים בורחים כשנעליהם מתגלגלות על חול המדבר, העצימו את תחושת הביטחון של העם 'הבלתי מנוצח'.

קשה לתאר את תחושת הביטחון העצמי שהשתררה פה בין ששת הימים ליום הכיפורים. מה יש לדבר בכלל? אנחנו עם בלתי מנוצח!

הנה ארבע מחשבות של מי שחווה את המלחמה כילד צעיר בבני ברק. סיכום חמישים שנות התבוננות לאחור:

1. עם זקוק לתחושת ביטחון אבל הוא נכנס לטווח סכנה כאשר בטחונו בנוי על יסודות חומריים בעיקרם. ההישענות על עוצמה צבאית לבדה, עד לרמה של סגידה לאלו שאחראים על בטחונו, מסמאת את העיניים מלראות את המציאות על נכוחה. כאשר הביטחון בנוי כולו על אמון וביטחון בבני אדם שיודעים הכל, מקבלים בקצה את ההיבריס המסוכן שלא מצליח לקרוא את המציאות ברמה שילדים צעירים קולטים אותה. כך היה אז, כך באוסלו וכך היום עם עשרות בכירי מערכת הביטחון שמעמיקים את הקרע בעם אל מול מה שנדמה להם כאבדן המדינה.

2. תפיסת ביטחון אינה אומרת שניתן להישען לאחור ולנוח. המציאות שמה אותנו בעמדה של מלחמה מתמדת שמחייבת אותנו להיות עירניים ומפוכחים ואולי מעבר לכל זה לחפש תכלית. למצב המלחמה יש מטרה כנראה והיא לחדד עוד ועוד את הסיבה לקיומנו הלאומי. המחירים שאנחנו נתבעים לשלם והמתח הלא פוסק, מייצרים את השאלות הגדולות שבסוף יובילו את כולם לתשובה שלמה. כולל אלה שבוחרים לברוח מהארץ אל ארצות נוחות יותר במחשבה שניתן לברוח מזהותם הלאומית.

3. המציאות יכולה להתהפך ברגע. הזיכרון שאני נושא אתי חמישים שנה הוא בית כנסת 'מעלות' בבני ברק בתפילת המנחה של יום הכיפורים. הזמן שבו שבים מן ההפסקה לתפילת מנחה ונעילה, שהופסק באזעקה ובחרדת המלחמה ששטפה את העיר. בית הכנסת היה דליל במתפללים שכולם כבר עברו את גיל המילואים ורק הם ואנחנו הילדים עמדנו שם להתפלל. רק הטליתות המיותמות העידו על בעליהן שיצאו בחופזה למלחמה.

4. יכולת השיקום שקיימת בנו גדולה ממה שאנחנו מכירים. הכאב האדיר של המלחמה שעדיין משותף לאלפים רבים שלקחו בה חלק, הלך והתכהה. מדינת ישראל הלכה והתעצמה מאז. מסקנות רבות נלמדו ותהליך התפכחות שטף את המדינה. עברנו התבגרות מהירה והיא נמצאת בשלבים מתקדמים שלה. כאשר אנחנו רואים משברים, אנחנו צריכים להאמין שבקצה ממתינה לידה מחודשת. זה לא עושה את הכאבים קלים יותר, אבל כמו אישה שנמצאת על ה'משבר' יש משהו מנחם בידיעה שבסוף יהיה פה ילד.

נוהגים לומר שהנופלים ציוו במותם את החיים, אבל אפשר להעיז ולומר שהם לא ציוו את החיים הבנאליים הסתמיים. באנו מיום כיפורים ואנחנו הולכים אליו אל חשבון התכלית הכוללת לחיים.