תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות

במוצ"ש בחוקותי תשפ"ד התקיים משחק כלשהו בין שתי קבוצות כדורגל באירופה.

בפארק הירקון הוצבו מסכים ענקיים לצפייה בציבור וסודרו שורות שורות של כסאות.

עיתונאים העלו תמונות שבהן נצפו תלמידי ישיבות רבים, יושבים להם בניחותא, עטרותיהם בראשיהם והם נהנים מזיו הכדורגל.

בלי שום קשר, זמן רב לפני כן נקבע דיון ליום ראשון בבוקר אצל ראשי כנופיית שלטון החוק (קרי בגץ) על חוק גיוס תלמידי הישיבות.

אני חש אי נוחות רבה מסמיכותם של שני האירועים.

כאילו לא מתחוללת כעת מלחמה על קיום המדינה, כאילו הכל שקט ורגוע. כאילו לא ציווה אבינו הזקן את בניו "למה תתראו?"

אני יודע בבירור שבאותו מוצ"ש ישבו מאות מאות בחורים אחרים, בחורים יקרים בהיכלי התורה, לא התעניינו כלל וכלל בשום דבר שמבחוץ, ועסקו בכל עוז בהוויות דאביי ורבא. אשרי חלקם כי קטונתי לעומתם. באמת שהעולם עומד עליהם כולל גם וכמובן בטחון המדינה בכל המובנים.

אבל חורה לי מאוד כי הרי אחינו התועים לא מסיירים בין פוניביז לסלבודקא. מה שהם רואים זה את הבחורים שאמורים "להמית עצמם באהלה של תורה" ובמקום זה הם מבטלים עצמם באהלי הכדור-עגל?

הזאת נעמי?

האם לא על זה אמר הרב שך "מי שמתחזה כאילו הוא תלמיד ישיבה ואינו כן הרי הוא כרודף את עולם הישיבות" ?

ייזכר לטוב ח"כ משה שמעון רוט מיהדות התורה שהתבטא בכאן רשת ב' על הבחורים שצפו אתמול בגמר ליגת האלופות: "לגייס אותם היום"

כבר כתבתי בבמה מכובדת זו את ההצעה שלי לפתרון הקונפליקט, אין לי אשליות באשר לעלמא דשיקרא, אבל בכל זאת לומר את האמת צריך.