למתוח גשר בין האבלות אל הנצח

אין רעידת אדמה גדולה יותר מלכתם של אנשים קרובים ואהובים.

החיזיון הבלתי נתפס של אדם במלוא כוחותיו ובריאותו, שיום אחד הוא כאן ולמחרת נעלם, מקעקע את הביטחון הבסיסי שאנחנו זקוקים לו כדי לשרוד.
היכולת לחיים משגשגים, תלויה באמון שלנו בהמשך התפתחותם. אנחנו הרי "עם-ה'נצח'". האופטימיות והביטחון בנצחיות, יושבת במעמקי התודעה הלאומית שלנו. אנחנו עומדים במצבים הקשים ביותר, מתוך הכרה ודאית בתוצאה הסופית בסוף תהיה גאולה. בסוף – יציאת מצרים אינה יכולה להיות אפיזודה אקראית. ברור לנו לחלוטין שיש תכנית נשגבה לעולם שלנו והיא בודאי תצא לפועל כפי רצון המתכנן. אנחנו רק פרק אחד, במערכה האדירה על צורתו המתוקנת של העולם.

כאשר אנחנו חווים את רעידת האדמה הזו, לרגע אנחנו מאבדים את הדעת וצוללים במערבולת דמעות. עם שלם בוכה על משפחותיו היקרות, שמשלמות את מחיר החיים פה בארץ אבותינו.

בין הנצחיות אל החיים בהווה, מוכרחים למתוח גשר; לחבר בין החוויה העצומה של האבלות אל התקווה הגדולה שבגאולה. החוויה הנוראה לא יכולה לטשטש את האמת הגדולה אנחנו כאן במהלך של גאולה.

חלמנו על שלום ועל כיתות החרבות ורביצת הנמר בצוותא עם הגדי ובאה המציאות הריאלית וסטרה בפנינו בעוצמה.
המחשבה שהגאולה היא הפסקת ההצקות של הגויים, כדי שנתפנה לעסוק בצדדים האסטטיים של החיים. בחופשות יפות או בתכניות בישול, היא מחשבה של הבל. היא חוסר הבנה לגודל שקיים בנו.

הלוחמים האדירים; הקדושים האלה ששמים את חייהם בסכנה עבור האומה, הם אלו שמלמדים על מה שנשגב מהחיים והם מכירים לנו את עצמנו מחדש. הם – אנחנו. והם תובעים מאתנו לחיות חיים גדולים. לשאול את השאלות הגדולות על הקיום היהודי. להתבונן לעומק בזהות שלנו. בעצם לשוב בתשובה שלמה ומלאה, אל מלוא רוחב ועומק המשמעות היהודית שלנו.

ישנה משנה מפורסמת בסוף מסכת סוטה שמלווה אותנו אלפי שנים. היא כותבת את הכותרות שיופיעו בעתיד ושלא הבינו אותן עד לימינו. חכמינו מלמדים שבעקבות המשיח; בתקופה שמבשרת את הגאולה הגדולה יהיה רע מאוד. החוצפה תגאה. המלכות תתהפך. האמת תהיה נעדרת ועוד ועוד דברים שכדאי להכיר, כדי להבין מה קורה כאן ובעיקר כדי לחשוב – למה זה צריך לעבוד ככה?
אבל הסיום של המשנה הוא "ועל מה יש לנו להישען? על אבינו שבשמים". אף פעם לא הבנתי את הדברים האלו, כפי שניתן להבין אותם בבהירות היום. אנסה בעטי הדלה:

בנינו מדינה והקמנו מוסדות ויש לנו אנשי מדע ומערכות צבא ומערכות אזרחיות משוכללות ומה לא. בעצם המערכת הזו שבנינו בכישרון ובהרבה סיעתא דשמיא, איפשרה לנו לחיות בשלווה, בהנחה שמה שהיה הוא שיהיה. שהמערכות הכלכליות והאינטרסים המשותפים יספיקו כדי להתקדם הלאה ולהנות קצת מהחיים.

אבל אלו רק וילונות יפהפיים, שאנחנו פורסים על חלונות, כדי שלא לראות את מה שמעבר להם.

ההישענות על אבינו שבשמים, אינה חלילה תודעת תבוסה של האדם. זו תודעת ההתעלות אל מה שנשגב מן הקיום האנושי. אנחנו מתקרבים יותר ויותר אל עולם של 'יראת שמים'. של הכרה פנימית בכוח הזה שבהישענות.

אין פה נחמה, אבל יש פה אולי איזה גשר אל הנצח.

פורסם בגיליון שביעי פרשת בשלח, ט"ז שבט