חייבים ללמוד הקשבה

כל אחד מנסה לנסח לעצמו את התחושה המתאימה לו כעת.

בין תחושת אופוריה ועד לצער החורבן, יש גווני ביניים כמו: שמחה, נקמה, צער, חרדה או תקווה.
אישית איני חש שמחה או עצב, אלא בעיקר תחושת צדק. אבל עם צדק לבד לא מנצחים.

אמר לי איש חכם שמנהל ארגון חשוב בישראל, שההבדל המהותי בין משבר גוש קטיף לזה שפוקד את השמאל הוא – שעם כל הצער העצום, היתה לראשונים רשת אמונית ששמרה עליהם מהתרסקות – מה שאין למרבה הצער לשניים.
אנשים מאמינים מתבוננים על מאורעות ומנסים לחקור מה מוביל אותם. הוודאות שיש אדון לעולם ושאין דבר שקורה ללא כוונת מכוון, מייצרים הלכי נפש שמוצאים בסוף את החיוב. בסוף תמיד ישנה תקווה לגאולה גדולה.
אנשים שאמונם הגדול הוא בבית המשפט כמי שמכונן את ערך האדם, חשים שנפגע הערך הגדול ביותר בחייהם. זו פגיעה שאין לה אפשרות המרה למבנה אמוני והתהום גדולה וחשוכה עבורם. ליבי אתם באמת. חש את הכאב ולא רואה צורך להוכיח שוב את הצדק. "עמו אנוכי בצרה".

שמעתי הרצאה של פרופ' חשוב שלא אומר את שמו או תחום מומחיותו, כי הוא מחוגי השמאל והוא לא מעוניין בכך מסיבותיו, ניתוח חשוב שמלמד על התחלת הבנה של מה שמתרחש. זה יכול גם ללמד את הציבור האמוני שיעור חשוב גם עבורו –

נקודת המוצא האקדמאית לחיים היא 'שיח זכויות האדם'. השיח הזה מחליף את החיבור לאלוקים כי הוא מחבר את האדם אל ה'אנושות' הכללית ולכן הוא מעניק תחושת גודל ורוממות. קל להבין מה מייצגת מערכת המשפט ואיך היא חשה כאשר היא נדרשת לעסוק בהגנה על הזהות היהודית; המצומצמת לתפיסתה.
אותו פרופ' תיאר איך שיח הזכויות הוצע למזרחיים שדחו אותו במרץ ואיך שלא הצליחו להבין כיצד זה יתכן "הרי באים לעזור לכם, איך אתם דוחים את היד המושטת לעזרה?"
וכאן הוא בא למסקנה החשובה הבאה – הניתוח האקדמי מעולם לא לקח בחשבון שאלו שמנתחים את האירועים, בוחנים אותו מנקודת מבטם ולכן יש סיכוי שהם עצמם טועים ואלו שאותם הם חוקרים, אולי הם הצודקים. תודעת הצדק המוחלט מייצרת תפיסת עולם שרואה את אלו שלא מכירים בה כ'טועים' או 'נבערים' או בסגנון של היום 'ביביסטים'. הרי לא יתכן שאדם סביר לא יתאים את עצמו למחשבה הרציונליסטית המערבית ואם זה לא קורה צריכים לחקור מה הבעיה 'אצלם'!

אני מעז לומר שזו תופעה אנושית שקיימת אצל חלקים רבים מאוד בישראל. אם אני מתנחל שבטוח במיליון אחוז על זכותי בארץ ועל הצידוק הביטחוני שבהתיישבות, אני משוכנע שמי שמתנגד לכך הוא לא רציונלי. הוא לא ציוני או יותר גרוע – בוגד. לכן צריכים ל'רומם' אותו ובטח להחזיר בתשובה.
אבל זו אותה טעות מחשבתית. אני בוחן את הדברים מן הזווית הוודאית שלי ומאבד את הקשב הנכון להלכי רוח אחרים.
התיקון יהיה בתנועת הקשבה חדשה. נצטרך להתחיל להקשיב זה לזה וגם אם לא נסכים, נדע לזקק את הדעות ולהכיר בעמדות המוצא השונות.

זה לא התיקון השלם, אבל בטח תחילתו.