הקירות קוראים

ירושלים. איזה עיר.

היום עליתי לירושלים לצורך כמה עיסוקים. בבוקר, הלכתי לקנות קפה בקצה שוק מחנה יהודה. המוכר הלא דתי איחל לי בכל ליבו "גמר חתימה טובה", כך שהבוקר שלי החל במפגש עם ירושלים. עיר שחוברה לה יחדיו. היכן שהזהויות נפגשות, מטשטשות ומתעצמות לסירוגין.

אחרי צהריים, סיימתי את עיסוקיי, ופגשתי חבר טוב. 

ליד חנות של ספרים ישנים (ספר בעשר), הוא סיפר לי כמה הוא מחפש. מה הוא מחפש? גם תשובה לזה נמצאת במאגר החיפושים.

אבל בין לבין מצאתי את עצמי מסתכל על הקירות, הגדרות. קיר אחד שאל אותי מתי תסתיים המלחמה? קיר אחר הציע לי לשמוע שיעורים מרב פופולרי. קיר אחר זעק ממדבקות של חיילים שנפלו. קיר אחר בכלל זעם על החום הכבד בשעות הצהריים. כן מישהו טרח לכתוב שיש סכנה בכל שהשמש כה יוקדת ושהעירייה לא שמה שום הצללה. היה לו עליו לורד או שהביא אותו במיוחד לשם כך? 

המשכתי הלאה. אל רחוב יואל משה סלומון, היכן שהשמיים כוסו במטריות צבעוניות, והסתיו נפנף אותם כדי להראות שאוטוטו הוא זה שהולך לשלוט בכיפה. שם מחוץ לבית הכנסת הקטן, תפילת מנחה קראה לי להכנס. אבל בחוץ, שוב הקירות דיברו אליי. "דיברת היום עם השם?" שאל-תבע הסטיקר. מה זאת אומרת? דיברתי איתו עכשיו במנחה. בבוקר בשחרית. בלילה שלפני בסליחות המהירות. ברור שדיברתי איתו. 

ממממ דיברתי איתו? שיחה מלב אל לב? השקעתי נוכחות בשיחה? הקיר כבר לא חייך אליי באופטימיות. הוא תהה אם אני זוכר שמחר בלילה, קצת יותר מעשרים וארבע שעות יש את הקונספט הזה של שיחה מעמיקה? כזו שקשה מאד לברוח ממנה? שיחה שתובעת בירור עמוק. של מבט ישיר אל המציאות כפי שהיא? 

פתאום הבנתי שהקירות זועקים אליי כל הזמן ואני עובר לידם ורואה בהם רק קירות. אתמול בין הקירות של בית החולים, כששוחחתי עם החבר שאושפז ודיבר בקור על החשש שהדלקת שלו הגיעה ללב, לא שמתי לב שהקירות פתחו עליי עיניים ודרשו שאקשיב. 

בחזרה לירושלים. בהמשך רחוב יפו, זמרים ולהקה התכוננו למופע הסליחות הגדול. הם שוררו במנגינה שמחה למדי את הטקסט. גם הם ניסו לתפוס את תשומת ליבי. לך דבר אל הקיר.

בסופו של יום, כשהעייפות פגשה אותי והנסיעה הייתה מתישה גם היא, תהיתי לעצמי: "דיברת היום עם השם?"