דבר תורה ניהולי פרשת תרומה

פרשת תרומה עוסקת בבניית המשכן. ה' מצווה את משה לדבר עם בני ישראל שיתנו תרומה להקמת המשכן. כל אחד ייתן לפי יכולתו .

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר נדבנו לבו תיקחו את תרומתי"

למרות שה' הוא כל יכול הוא מבקש תרומה  מבני ישראל . לא לפני הרבה זמן הביא ה' עשר מכות על מצריים שכל אחת מהן היא נס בפני עצמה , הוציא את בני ישראל קרע את ים סוף אבל ה' מחליט שהוא מבקש תרומה . הסיבה לכך היא רצון ה'  שבני ישראל יהיו שותפים מלאים בעבודת הקודש בבניית המשכן . כשמישהו תורם למשהו הוא הופך באופן אוטומטי לשותף למהלך אבל לא סתם שותף אלא שותף מהלב.

בהמשך ,הכתוב מפרט החומרים שצריך לתרום "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ולתולעת שני ושש ועיזים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים ועצי שיטים שמן למאור , בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים .." וכל זה לטובת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". "בתוכם" ולא "בתוכו" … היה צריך להיות כתוב "בתוכו" בתוך המשכן . אלא ש"בתוכם" התכוון הכתוב בתוך ליבותיהם , שעבודת המשכן וה' יבואו מתוך הלב , מתוך אהבה.

לאחר מכן הכתוב מפרט לפרטי פרטים ובאריכות איך צריך להראות המשכן וכליו.

על יריעות המשכן נכתב "ואת המשכן תעשה עשר יריעות שש משזר ותכלת ארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב תעשה אותם .. ועשית יריעות עיזים לאוהל על משכן"  הכתוב מדגיש את הדרך שיש להכין את יריעות המשכן ומאיזה חומרים. מה שמוזר באופן יצירת היריעות זה דווקא יריעות עיזים שנחשבות לפשוטות .  היה מצופה שהכול במשכן יהיה הכי מהודר שיש , הכי נוצץ והכי יפה:  יריעות תכלת , ארגמן , קרשים מצופה זהב אך הכתוב דווקא מדגיש את "יריעות עיזים" הפשוטות .

מה לומדים מכך לעולם בניהול ?

בראש ובראשונה העובדים הם שותפים מלאים להצלחת הארגון . מנהל חייב לרתום את כלל העובדים לפעילות הארגון על ידי נתינה. עובד שמגיע לארגון רק בשביל כסף בלבד ואינו רתום במלואו להצלחת הארגון ואינו רואה בעצמו שותף לארגון הרי שביום שבו הוא יקבל הצעה כספית גבוהה יותר הוא יעזוב בין רגע .

העובדים חייבים להיות שותפים מלאים, שיראו את הצלחת הארגון וההנהלה כהצלחתם ואת כישלונם ככישלונו.  לשם כך עליהם לתת מעצם לארגון בדברים שמעבר , אם זה בקבוצת הספורט של הארגון , אם זה בארגון פעילות רווחה לחברים אם זה בסיוע למה שההנהלה צריכה . כל אחד ייתן על פי יכולתו או כמו שכתוב בפרשה "איש אשר נדבינו ליבו".

מקום העבודה חייב להיות ממש בלב בעובדים וההנהלה , ממש לשכון בתוכם . ארגון זה לא הקירות של הקמפוס או האתר שנמצא באינטרנט אלא זה גוף עם אנשים שמנהלים ומובילים אותו להצלחה . ככל שהארגון ישכון בלב העובדים והצלחת הארגון תהיה נר לרגליהם ככה נדע שהוא "ושכנתי בתוכם" בתוך ליבותיהם . כשעובד פועל מהלב ובאהבה התוצאות בהכרח יהיו יותר טובות . החוזק של האהבה לארגון , למשפחה , לבןבת הזוג זה אחד הדברים החזקים ביותר שקיימים . כשאוהבים באמת מוכנים לתת הרבה ולהקריב הרבה למען הצלחה.

צניעות מנהל או ארגון תמיד אוהבים לשדר הצלחה . אדם שהעסק שלו והארגון שלו מצליח רוצה להראות את ההצלחה שלו . הדרך להראות הצלחה בעולם העסקי זה להופיע עם חליפות יוקרה , עם רכב חדש ויוקרתי וכו'. ככה שמי שרואה את זה מהצד בוודאי אומר לעצמו שיש כאן עבודה עם אחד שמצליח וכדאי להצמד אליו .

במגזר הציבורי המדדים השירותיים הם אלו שמראים על הצלחה . לרוב אם ארגון מראה רווחה חברתית גבוהה קרי שירות טוב לאזרח בענייני פנים , בריאות חינוך ועוד הרי שזה ארגון מצליח. בית ספר שאחוז גבוה מתלמידיו קיבלו בגרויות בציונים גבוהים הרי הוא כנראה בית ספר מצליח . אם הנתונים מראים שהפשיעה יורדת הרי שכנראה המשטרה וגופי אכיפת החוק מצליחים בתפקידם . אם כמות פעולות הטרור כנראה שמערכת הביטחון מצליחה בתפקידה .

דווקא פה בא הכתוב ואומר למרות שהמשכן הוא דבר הכי יוקרתי , נוצץ וחשוב בואו לא נשוויץ בו יתר על מידה ונשים דווקא "יריעות עיזים"  היריעות הפשוטות שמגיעות מהעיזים , בואו עדיין נשמור על צניעות וענווה. ונזכיר לכולם שגם כשמצליחים ויש משהו יוקרתי עדיין נהיה צנועים וענווים, כי כשארגון והמנהל  צנוע ולא ראוותן וגאוותן הרי שמעריכים אותו יותר , אוהבים אותו יותר והוא נכנס יותר ללבבות של כולם .

המחבר: 

פוגל יניב, סא״ל במיל. מנהל אדמיניסטרטיבי של בית חולים וולפסון , מחבר את  הספרים "אבות הניהול" עם זיו אלול ואת "תרי"ג מצוות הניהול" עם יובל בן מרדכי.